אוכלוסיית הקשישים היא אחת הקבוצות הפגיעות ביותר להתפתחות אגירה כפייתית. שילוב של ירידה קוגניטיבית, תחלואה נפשית, בדידות ושכול יכול להוביל לדפוס התנהגות של צבירת חפצים ופסולת בממדים קיצוניים. הבעיה היא שקשישים רבים חיים בבידוד חברתי, מאחורי דלתות סגורות, ולכן ההתדרדרות במצבם הופכת לנראית רק בשלבים מאוחרים מאוד. כאשר המשפחה או השכנים מתריעים, לא פעם המפגע התברואתי והבטיחותי בדירה כבר הגיע לממדים מסכני חיים. על כן, קיימת חשיבות עליונה לפיתוח מודלים יעילים לאיתור מוקדם של קשישים בסיכון לאגירה כפייתית, ואף למניעת הידרדרות לכדי הפרעה מלאה. מדובר באתגר מערכתי מורכב, המחייב שיתוף פעולה בין כל הגורמים הבאים במגע עם האוכלוסייה המבוגרת.
1. העלאת מודעות ורגישות בקרב אנשי מקצוע
צעד ראשון וחיוני הוא הכשרה והעלאת מודעות של כל נותני השירותים לאוכלוסייה המבוגרת לתופעת האגירה הכפייתית. רופאי משפחה, אחיות קהילה, עובדים סוציאליים ואפילו ספקי שירותים כמו מטפלות סיעוד – כולם צריכים להכיר את הסימנים המעידים והתסמינים של התפתחות ההפרעה. דרך עין מקצועית וערנית, ניתן לזהות בשלב מוקדם יחסית שינויים בהתנהגות, ירידה בתפקוד, או בעיות היגיינה שמעידות על בעיית אגירה מתחילה. ככל שההתערבות תגיע מוקדם יותר, כך גדל הסיכוי למנוע התדרדרות ולסייע לקשיש לשמור על איכות חיים ובטיחות. שי, מייסד חברת "שי פינוי דירה" המתמחה בסיוע לאנשים עם אגירה, מדגיש כמה חשוב שכל איש מקצוע שנכנס לבית קשיש יהיה עם "אנטנות מכוונות" לנושא. "לפעמים איזו הערה חולפת על בלגן בארון תרופות או שקית ישנה של לחם יכולה להיות הדגל האדום הראשון שמתריע על הבעיה. אם איש המקצוע ער לזה, הוא יכול להפנות לעזרה."
2. הקמת יחידות איתור ומניעה ייעודיות
הרשויות המקומיות והעמותות למען הקשיש מוזמנות להקים יחידות ייעודיות שירכזו את המאמצים לאיתור ולמניעה של הפרעת האגירה הכפייתית. היחידות יכולות לפעול בשיתוף פעולה הדוק עם כל הגופים שבאים במגע עם הקשישים, כמו קופות החולים, מחלקות הרווחה והשירותים החברתיים. בין תפקידיה של היחידה – הכשרה והדרכה של אנשי מקצוע, בניית פרוטוקולים לאיתור וזיהוי קשישים בסיכון, הנגשת מידע ומענים טיפוליים, והתערבות מהירה במצבי סיכון. הן יכולות גם לזמן "שולחנות עגולים" ולתאם עבודה משותפת בין כל הגורמים הנדרשים – ממשטרה ועד שירותי הדברה. שי מעיד שהקמת יחידה כזו בעיר מגוריו הביאה למהפכה של ממש. "פתאום כולם מדברים באותה שפה. המידע זורם, וכל אחד מרגיש אחראי. האנשים שעובדים שם הם מלאכים של ממש."
3. פיתוח אמצעים טכנולוגיים לאיתור
אמצעים טכנולוגיים חדשניים יכולים לשמש ככלים יעילים לאיתור קשישים בסיכון, במיוחד אלו שמתגוררים לבד ואינם בקשר סדיר עם בני משפחה או רשויות. חיישני תנועה ולחות בבית, שעוני ביומטריים שמנטרים את בריאות המשתמש, או אפילו בינה מלאכותית שיכולה לזהות דפוסים חריגים בצריכת מים או חשמל – כל אלו יכולים לשמש נורות אזהרה במקרה של ירידה תפקודית שקשורה לאגירה כפייתית. אמצעים אלו כמובן מחייבים רגולציה והקפדה על פרטיות המשתמש, אבל הם בהחלט יכולים לספק רשת ביטחון לקשישים המנותקים. שי עובד לא פעם עם חברות סטארט-אפ ששמות להן למטרה לפתח טכנולוגיה "מצילת חיים" בדיוק בהקשר הזה. "הם אומרים לי – אם נצליח למנוע ולו התדרדרות אחת, זה יהיה שווה את המאמץ."
4. קידום חקיקה ומדיניות תומכת
על מנת לתת רוח גבית למאמצי האיתור והמניעה, נדרשת מדיניות ממשלתית וחקיקה תומכת. יש לפעול להכרה רשמית באגירה כפייתית כהפרעה נפשית המצריכה התייחסות מערכתית, ולהקצות משאבים ותקציבים ממשלתיים ייעודיים לנושא. כמו כן, יש לפתח כלים משפטיים שיאפשרו התערבות אפקטיבית במקרי קיצון של הזנחה עצמית על רקע אגירה. למשל, הגדרה מחודשת של המונח "חסר ישע" בחוק הגנה על חוסים, כך שיכלול קשישים הסובלים מאגירה שפוגעת משמעותית בתפקודם. או הרחבת סמכויות האפוטרופוס לצורך התערבות במצבי סיכון. שי מספר שלא פעם נתקל במקרים שהיו על סף אסון, ורק הודות לרגישות של שופט או עובד סוציאלי, ניתן היה להתערב ברגע האחרון. "השאיפה היא שלא נצטרך להגיע לסף אסון. שהחוק והמדיניות יאפשרו לנו להציל חיים עוד הרבה לפני."
מערך יעיל של איתור ומניעה של אגירה כפייתית בקרב קשישים הוא הכרח חברתי ומוסרי כאחד. בכוחנו ליצור רשת ביטחון שתאפשר להגיע לאותם קשישים הסובלים בבדידות מאחורי הדלתות הסגורות, עוד לפני שמתרחש אסון. על ידי שילוב של העלאת מודעות, הקמת יחידות ייעודיות, שימוש בטכנולוגיה ועיגון משפטי – נוכל ליצור שינוי של ממש באיכות החיים של אוכלוסייה כה פגיעה. כמו שמסכם זאת שי – "אף פעם לא מאוחר מדי לעזור, אבל ככל שנעשה זאת מוקדם יותר, נמנע יותר סבל." כל מאמץ שנשקיע כחברה בכיוון הזה, הוא מאמץ ששווה את המחיר. כי בסופו של דבר, איך נמדדת חברה אם לא ביחס שלה לחלשים ביותר בתוכה? ואין אולי חלשים יותר מאותם קשישים המוצפים בים של בדידות וחפצים, שזועקים בשקט לעזרה. בואו נפתח את הדלת ונגיש להם יד. ונזכור תמיד, שגם אם העיניים שלהם כבר לא צלולות – הם עדיין רואים, מרגישים וכמהים לחום אנושי.
