לסיקור התקשורתי של תופעת האגירה הכפייתית יש פוטנציאל אדיר לחולל שינוי לא רק ברמת המודעות הציבורית, אלא גם ברמת המדיניות והחקיקה. כתבות עומק, תחקירים וראיונות יכולים לשפוך אור על הכשלים המערכתיים והפערים בהתמודדות החברתית והמשפטית עם התופעה, ולהניע קובעי מדיניות לפעולה. כאשר העיתונות מציפה סוגיות כמו מחסור בשירותי סיוע, היעדר מסגרות טיפול מתאימות, או חסמים ביורוקרטיים העומדים בפני המתמודדים ומשפחותיהם – היא מייצרת לחץ ציבורי לשינוי. סיקור נכון ומעמיק יכול להיות הזרז לרפורמות מקיפות שישפרו את חייהם של רבים הסובלים בשקט מההשלכות של אגירת יתר.
1. חשיפת החסמים והכשלים במערך הסיוע הציבורי
תחקירים עיתונאיים מעמיקים יכולים לחשוף את הפערים וחוסר ההלימה בשירותי הרווחה, הבריאות והשיקום הניתנים כיום לאנשים עם אגירת יתר ולבני משפחותיהם. ראיונות עם מתמודדים יכולים להמחיש את הקושי למצוא מענה הולם, את ההמתנה הארוכה לסיוע, ואת חוסר התיאום בין הגופים השונים. שי, מייסד חברת "שי פינוי דירה", מספר שבמהלך עבודתו נתקל לא פעם במשפחות שכמעט התפרקו תחת הנטל, ונאלצו להתמודד לבד במערכה מול חוסר אונים של הרשויות. הוא מאמין שככל שהתקשורת תיתן יותר במה לסיפורים אלו, כך הלחץ על מקבלי ההחלטות יגבר. "צריך להראות את המחיר האנושי של ההזנחה המערכתית. אי אפשר להסתפק יותר בטלאי פה וטלאי שם. נדרש שינוי עומק במדיניות."
2. קידום שיח ציבורי על הצורך ברפורמות חקיקתיות
כתבות וידיעות בתקשורת יכולות להניע דיון ער על הצורך בשינויי חקיקה והתאמת החוק למציאות המורכבת של אגירה כפייתית. למשל, סיקור של מקרים בהם אנשים ומשפחות מצאו את עצמם חסרי אונים מול החוק הקיים, יכול להמחיש את הפער בין ההגדרות המשפטיות הנוקשות לבין המורכבות האנושית בשטח. כתבות המראיינות מומחים משפטיים ואנשי אקדמיה יכולות להציף רעיונות לרפורמות – כמו הגדרה מחודשת של זכויות הדייר, הרחבת סמכויות הרווחה, או יצירת בתי משפט ענייניים שיתמחו בסוגיית האגירה. דיווחים על הצלחות של מודלים חקיקתיים חדשניים בעולם יכולים לספק השראה ודוגמה לשינוי. שי מלווה מקרוב את המגמות המשפטיות בתחום, ומעיד שיותר ויותר שופטים מבינים את החשיבות של גמישות וחשיבה יצירתית באכיפת החוק במקרים אלו. לדבריו, שיח ציבורי ותקשורתי ער יכול להאיץ מגמה זו ולקדם את המחוקק לפעולה.
3. יצירת קואליציות תקשורתיות למען השינוי
עיתונות יכולה לשמש זרז ליצירת בריתות ושיתופי פעולה בין מגזרים שונים לקידום רפורמות. על ידי סיקור של יוזמות משותפות, שולחנות עגולים או ועידות בין-תחומיות הדנות בתופעת האגירה, התקשורת מחזקת את הקולות הקוראים לגיבוש מדיניות אחידה והוליסטית. כתבות המציגות שותפויות בין עמותות, ארגוני סנגור, אנשי מקצוע ומשפחות, יוצרות מומנטום ולחץ חיובי על מקבלי ההחלטות. הן ממחישות את ההבנה ההולכת וגוברת שרק באמצעות חשיבה מערכתית ועבודה משותפת ניתן להתמודד ביעילות עם האתגר. שי שמח לראות יותר ויותר ארגונים מתחומים שונים מתכנסים כיום כדי להשמיע קול אחיד. הוא מאמין שהתקשורת היא שותפה קריטית בחזית הזו, שכן היא זו שמעצימה את המסר ונותנת לו נראות ציבורית רחבה.
4. טיפוח עיתונות מקצועית ורגישה
הסיקור התקשורתי של אגירה כפייתית הוא עדין ומורכב, ודורש מהעיתונאים מידה רבה של רגישות ומקצועיות. מצד אחד, יש לחשוף את המצוקות והכשלים כדי להניע שינוי. מצד שני, יש להיזהר מסנסציוניות ומניצול לרעה של המתמודדים. מאמרי דעה, טורים אישיים ובמות שיח בתקשורת המדגישים את הצורך באתיקה ובהתנהלות עדינה בסיקור התופעה, חשובים לא פחות. הם מטפחים דור של עיתונאים וכותבים שרואים בעבודתם לא רק עוד סיפור, אלא שליחות חברתית. עיתונאים שמפנימים את האחריות הכבדה המונחת על כתפיהם בסיקור של נושא רגיש כל כך, ופועלים מתוך הקפדה על כבוד המרואיינים, פרטיותם וזכויותיהם. שי עבד רבות כדי לטפח יחסי אמון עם התקשורת. הוא תמיד מתנה את הסיקור בהסכמה מלאה של המשפחות, ומוודא שהן מרגישות בנוח עם אופן הצגת הדברים. בזכות הגישה הזו, הוא הפך לגורם מחבר אמין בין המתמודדים לבין העיתונאים, שמאפשר סיקור מעמיק ורגיש גם יחד.
הסיקור התקשורתי של אגירת יתר איננו מתקיים בחלל ריק, אלא על רקע מציאות חברתית, כלכלית ומשפטית. כאשר העיתונות מכוונת את הזרקור אל הסוגיות המערכתיות שמאחורי ההתמודדות האישית, היא הופכת לסוכנת שינוי אמתית. כל ידיעה, טור או תחקיר בנושא יכולים להיות ניצוץ שמצית דיון, מעורר מודעות, ובסופו של דבר מוביל לרפורמות של ממש. בין אם מדובר בשינוי חקיקתי, בהגדלת תקציבים לסיוע, או בפיתוח תכניות התערבות חדשניות – לתקשורת יש תפקיד מכריע בהנעת הגלגלים. כמובן, אין זו משימה של גורם אחד. נדרשת עבודה סיזיפית ורב-מערכתית של כל השחקנים בזירה – עיתונאים, ארגוני סנגור, אנשי מקצוע, מתמודדים ומשפחות. אך כוחה של העיתונות הוא בהגברת הקולות, בחיבורים בין המגזרים, ובהפיכת הפרטי והשקט לציבורי ובוער. כשאנחנו קוראים או צופים בסיפור נוגע ללב על אדם שהצליח להיחלץ מהבוץ של האגירה, איננו רק מתרגשים – אנחנו קוראים בין השורות גם קריאה לפעולה. קריאה לאחריות משותפת, למחויבות חברתית, ולנכונות להטות כתף. וברגע שקריאה זו מתורגמת למעשים של ממש על ידי קובעי המדיניות, או אלו שבכוחם לחולל שינוי – או אז העיתונות מגשימה את ייעודה העמוק ביותר. היא הופכת מסוקר למשנה מציאות, ומעצימה את התקווה שאפשר ליצור עתיד טוב יותר לכל מי שמצוי עדיין תחת הזבל והמחנק.
