מהכאב לאגירה: מנגנוני התמודדות של אגירה כפייתית בקרב ניצולי התעללות והזנחה

מהכאב לאגירה: מנגנוני התמודדות של אגירה כפייתית בקרב ניצולי התעללות והזנחה

חוויות של התעללות והזנחה בילדות מותירות צלקות נפשיות עמוקות, שמשפיעות על תפקודו ובריאותו של הפרט לאורך כל חייו. לעתים קרובות, הקורבנות מפתחים מנגנוני התמודדות שנועדו להגן עליהם מפני כאב ופגיעוּת נוספים, אך בפועל מייצרים תבניות התנהגות בעייתיות. אחד המנגנונים הללו הוא אגירה כפייתית – תופעה שכיחה ומוכרת בקרב ניצולי טראומה. דרך צבירה אובססיבית של חפצים, האדם מנסה לייצר תחושת ביטחון, שליטה וחיץ מפני העולם המאיים. הבנת השורשים הטראומטיים של ההתנהגות, והמשמעויות הסמליות שהאדם מייחס לחפצים, היא קריטית על מנת לפתח מודל טיפולי אפקטיבי ולסייע לו לרכוש מנגנוני חוסן בריאים יותר.

הצורך בשליטה ובביטחון

התעללות והזנחה מאופיינות בדפוסים כרוניים של חוסר אונים, אובדן שליטה וחוסר ביטחון בסיסי. הילד חווה את העולם כמקום לא צפוי ומסוכן, שבו הוא חשוף לפגיעה בכל רגע. כאשר הפרט אינו יכול לסמוך על הסביבה שתגן עליו, הוא מפתח צורך עז ל"אגור" כל דבר שעשוי לתת לו תחושה של יציבות ושליטה. לעתים זה יתבטא בקנייה כפייתית, ולעתים באגירת כל דבר פיזי בסביבתו. ריבוי החפצים, גם אם אינם בעלי שימוש ממשי, מהווה מעין "שכבת מגן" והוכחה מוחשית לכך שהאדם מסוגל להשיג דברים ולשמור עליהם. שי, מייסד חברת "שי פינוי דירה", מתאר זאת כך: "פעמים רבות אני רואה אנשים שחיים בהרס מוחלט של החפצים שלהם. הכל שבור, מלוכלך, בלתי שמיש. אבל עצם העובדה שהחפצים האלו שם, ושאף אחד לא יכול לקחת אותם – זה מה שחשוב. זה נותן איזשהו ביטחון קיומי שתמיד היה חסר להם."

מנגנון הימנעות וריחוק רגשי

אחת הפגיעות המרכזיות של התעללות והזנחה היא ביכולת של הפרט לפתח יחסי אמון ואינטימיות בוגרים. אנשים שחוו פגיעה מוקדמת כזו, נושאים פחד עמוק מנטישה ודחייה, וחוששים להיפגע שוב. האגירה הכפייתית הופכת להגנה רגשית, המאפשרת לאדם לייצר חיץ בין עצמו לאחרים. החפצים מהווים מעין "תחליף" לאינטראקציה אנושית – תמיד זמינים, אף פעם לא נוטשים או שופטים. כפי שמתאר זאת שי: "חלק מהמטופלים שלי מספרים לי שקל להם יותר עם חפצים מאשר עם אנשים. שהחפצים לא מאכזבים, לא פוגעים. זה כמו משהו שאתה יכול תמיד לסמוך עליו שיהיה שם. בסופו של דבר, זו אשליה, אבל אשליה שנותנת הרבה נחמה לאנשים שעברו כל כך הרבה."

שימור זיכרונות וזהות

בקרב חלק מניצולי ההתעללות וההזנחה, האגירה הכפייתית קשורה גם בצורך העמוק לשמר פרטים וזיכרונות מהעבר. במיוחד אם חוו קרעים או אובדנים משמעותיים בילדותם, החפצים מסמלים עבורם רציפות, יציבות ומשכיות. זה יכול להיות כרוך בקושי לזרוק חפצים שהיו שייכים למשפחת המוצא, או שקשורים בדמויות משמעותיות מהעבר. כאילו זריקת החפץ שקולה למחיקת הזיכרון או האדם. דרך האגירה, הפרט משמר את הקשר הסמלי עם "חלקי העצמי" שאבדו לו, ומנסה לייצר נרטיב מאוחד ובעל משמעות לחייו. "זה ממש שורש הסבל שלהם," מסביר שי. "כשלוקחים להם חפץ כזה, כאילו לוקחים להם חתיכה מהנשמה. כאילו שוב מתכחשים לעבר שלהם, לזהות שלהם. לכן חשוב להתייחס לחפצים האלה בכבוד, לתעד, להנציח."

השלכות על הטיפול והשיקום

הטיפול באגירה כפייתית על רקע התעללות והזנחה דורש התייחסות מעמיקה לחוויות הטראומה ולמשמעויות הסמליות של החפצים הנאגרים. מודלים טיפוליים שמתמקדים רק בהתנהגות הגלויה של פינוי והיפטרות, עלולים להיתפס כשחזור של הפגיעה המוקדמת ולגרום לנשירה של המטופל. לעומת זאת, גישה המכבדת את הצרכים הרגשיים והקיומיים שעומדים בבסיס האגירה, יש סיכוי רב יותר לעורר שיתוף פעולה ומוטיבציה לשינוי. המטפל צריך להשהות שיפוטיות, ולגלות סקרנות אמפתית כלפי עולמו הפנימי של המטופל. דרך שיחות מעמיקות על משמעות החפצים, ניתן לסייע לו לעבד בהדרגה את הטראומה, לבנות נרטיב חדש, ולמצוא דרכים בונות יותר לממש את הצרכים הבסיסיים שלו לביטחון, שליטה ורציפות. עם חיזוק תחושת הערך והאמון העצמי, גם האחיזה האובססיבית בחפצים יכולה להתרופף. "צריך לזכור שזה תהליך," אומר שי. "אי אפשר פשוט להגיד להם תפסיקו לאגור ותתחילו לתפקד. צריך ללכת צעד אחרי צעד, ברגישות, לכבד את הקצב שלהם. ובסוף, כשהם מצליחים לשחרר ולהיפרד – זאת החוויה המתקנת האמיתית."

לסיכום, אגירה כפייתית בקרב ניצולי התעללות והזנחה היא ביטוי של כאב נפשי עמוק וצורך עז בהגנה מפני העולם המאיים. החפצים הנאגרים מהווים מנגנון התמודדות המספק תחושת ביטחון, שליטה וחיבור לעצמי האבוד. הבנת המשמעויות הסמליות של ההתנהגות היא הכרחית לפיתוח מודל טיפולי מותאם ואפקטיבי. טיפול שנשען על עקרונות של אמפתיה, סקרנות וכבוד לחוויה הסובייקטיבית של הפרט, ושמשלב עיבוד של חוויות העבר לצד למידה של דפוסי התמודדות חדשים, יש בכוחו לחולל שינוי מהותי בחייהם של אנשים אלו. המסע הזה הוא לא פשוט, אבל בסופו אפשר לצמוח מהכאב אל החיים. כי כפי שמסכם זאת שי, "היכולת לשחרר את עצמך מהחפצים, זו בעצם היכולת לשחרר את עצמך מהעבר, ולהתחיל לבנות עתיד חדש."