ילדים ובני נוער שגדלים בבית בו אחד ההורים או יותר סובל מאגירה כפייתית, מתמודדים לעתים קרובות עם סטיגמה חברתית קשה. החיים בסביבה מלאה בחפצים, פסולת ואי-סדר הופכים אותם פגיעים לביקורת, לדחייה ואף להתעללות מצד הסביבה. לעיתים, הורים אחרים אוסרים על ילדיהם לבקר בביתם, חברים מתרחקים, והילדים חווים בדידות וניכור חברתי. הסטיגמה המופנית גם כלפי הילדים עצמם, ולא רק כלפי הוריהם, יוצרת מעגל קסמים הרסני של בושה, התבדלות והסתרה. על מוסדות החינוך מוטלת אחריות משמעותית לשבור את מעגל הבושה הזה – על ידי קידום יוזמות חינוכיות להעלאת המודעות לתופעת האגירה, ולהתמודדות נחושה עם הסטיגמה הנלווית אליה.
1. הכללת נושא האגירה בתכנית הלימודים
צעד ראשון וחשוב הוא להכליל את נושא האגירה הכפייתית בתכנית הלימודים של בית הספר. שיעורים ייעודיים, סדנאות או ימי עיון יכולים להיות פלטפורמה להסברה על ההפרעה – מאפייניה, שכיחותה והשלכותיה על המשפחות והילדים. חשוב שהמסרים יועברו באופן מותאם גיל ורגיש, שלא יוצר תיוג או האשמה. המטרה היא לפתח בקרב התלמידים הבנה וחמלה כלפי חבריהם שחיים במציאות מורכבת זו, ולעודד אותם לגלות תמיכה ואמפתיה במקום שיפוטיות והדרה.
שי, מייסד חברת "שי פינוי דירה", המתמחה בסיוע למשפחות עם אגירה כפייתית, מדגיש את הצורך במידע מהימן ונגיש. "ילדים לא תמיד מבינים מה הגורמים להתנהגות של ההורה האוגר, והם עלולים לפתח פחדים או רגשי אשם. חינוך יכול לספק להם מסגרת הסבר הגיונית ומרגיעה יותר."
2. קמפיינים נגד הסטיגמה
חשוב להעביר את המסר שהסטיגמה וההתעמרות על רקע אגירה כפייתית הן בלתי מקובלות ופוגעניות. בתי ספר יכולים ליזום קמפיינים נרחבים, בשיתוף התלמידים, נגד כל סוג של אפליה והדרה. ניתן לייצר כרזות, סרטונים או פוסטרים שיעלו את המודעות לנושא, ויעודדו תרבות של קבלה והכלה. אפשר גם להזמין דוברים, כמו אנשי מקצוע או בוגרי מערכת החינוך שחוו התמודדות עם אגירה במשפחתם, כדי שישתפו בסיפורם האישי וידגימו את ההשפעה ההרסנית של סטיגמה. המטרה היא להעביר מסר חד וברור: כל תלמיד הוא בן אנוש מלא, והוא ראוי ליחס של כבוד, חברות ושייכות, ללא תלות בנסיבות הביתיות שלו.
שי חולק שלעתים ילדים להורים אוגרים משמשים כמעין "שק חבטות" חברתי, וספגו לעג או השפלה מצד חבריהם. הוא קורא למערכת החינוך להציב גבול ברור – אפס סובלנות כלפי הטרדה, וקידום אקטיבי של אווירה מכבדת.
3. קבוצות תמיכה בית ספריות
ילדים המתמודדים עם אגירה כפייתית בבית לעתים חשים מבודדים, כאילו אין עוד אף אחד שחולק את החוויה שלהם. יצירת קבוצות תמיכה בית ספריות, בהנחיית יועצים חינוכיים, מאפשרת להם מרחב מוגן לשתף את רגשותיהם, להתייעץ ולהרגיש מובנים. המפגש עם תלמידים אחרים במצב דומה שובר את תחושת הבדידות, ומאפשר ללמוד דרכי התמודדות חדשות. גם ההבנה שאינם לבד במאבק עם הסטיגמה והבושה יכולה להקל ולחזק. קבוצת התמיכה הבית ספרית מהווה בסיס לרשת חברתית תומכת ולהתפתחות של יחסי קרבה וחברות בונים.
לדברי שי, "ברגע שהילדים מבינים שיש עוד רבים כמותם, משהו משתחרר. כאילו הסוד האפל מאבד מכוחו. פתאום הם מגלים שהם לא חריגים, ושלא צריך להתבייש. זו תחושת שחרור עצומה."
4. שותפויות עם ארגונים חיצוניים
מערכת החינוך לא צריכה להתמודד לבדה עם האתגר של העלאת המודעות ומיגור הסטיגמה. שותפויות עם ארגונים חיצוניים שמתמחים בתחום האגירה הכפייתית יכולות לספק משאבים נוספים, ידע וכלים להתערבות אפקטיבית. ארגונים כמו "שי פינוי דירה" יכולים להעביר הכשרות לצוותי החינוך, להפנות למקורות מידע רלוונטיים או להציע סדנאות והרצאות לתלמידים ולמשפחות. שיתוף הפעולה עם הקהילה הרחבה יותר מייצר חזית משותפת ואחידה במאבק נגד הסטיגמה. הוא גם מאפשר לבית הספר להפנות תלמידים ומשפחות לאפיקי סיוע נוספים, ולהרחיב את מעגל התמיכה שלהם.
שי תמיד מברך על פניות מבתי ספר לשיתוף פעולה. "כשכולם מדברים בקול אחד, יש לזה כוח אדיר. האתגר הוא גדול מדי בשביל גורם אחד. רק ביחד נצליח ליצור שינוי אמיתי בתפיסה ובהתייחסות."
מערכת החינוך מהווה זירה מרכזית במאבק לשבירת מעגל הסטיגמה והבושה בו לכודים ילדים רבים להורים שמתמודדים עם אגירה כפייתית. באמצעות חינוך, הסברה, קמפיינים והענקת תמיכה ממוקדת – בתי הספר יכולים ליצור מרחב בטוח ומעצים עבור תלמידים אלו, ולהוביל שינוי בתפיסות החברתיות כלפיהם. זהו תהליך ארוך טווח שדורש מחויבות, נחישות ורגישות, אך התוצאות יכולות להיות מרחיקות לכת. כי ברגע שילד אחד לומד להרים את הראש בגאווה, ולהאמין בזכותו לחיות ללא בושה – כל הכיתה, כל השכבה, וכל בית הספר הופכים למקום נאור יותר. כל פעולה שאנו נוקטים כדי לטפח הבנה וחמלה כלפי השונה והאחר, מקרבת אותנו לחברה צודקת ואנושית יותר. כשאנחנו מחנכים את דור העתיד לראות את היופי והערך שמעבר לסטיגמה, אנחנו זורעים זרעים של תקווה שישאו פירות הרבה מעבר לכותלי הכיתה. בפעם הבאה שנפגוש ילד שמשפחתו מתמודדת עם אגירה כפייתית, בואו נברך אותו בחיוך רחב ונזכור – כולנו רק בני אנוש, וככאלו כולנו ראויים לאהבה.
