כשהתרבות מעצימה את הבושה: מענה טיפולי רגיש תרבות לאגירה כפייתית וטראומה במגזרים שונים
אגירה כפייתית היא הפרעה מורכבת שחוצה גבולות של מגדר, גיל, מעמד חברתי-כלכלי ותרבות. עם זאת, ההקשר התרבותי משחק תפקיד מכריע באופן שבו היא מתבטאת, נתפסת ומטופלת בקרב אוכלוסיות שונות. בחברות מסוימות, הבושה והסטיגמה הנלוות להתנהגות האגירה עשויות להיות מוגברות, והדבר מקשה על הפונים לעזרה לקבל מענה הולם. מטפלים העובדים עם אנשים מרקעים תרבותיים מגוונים נדרשים לגלות רגישות מיוחדת ולהתאים את הגישה הטיפולית למערכת הערכים, האמונות והנורמות הספציפית של המטופל.
1. זיהוי והבנת הקודים התרבותיים
צעד ראשון חיוני בבניית מענה טיפולי רגיש תרבות הוא להעמיק את ההיכרות עם הרקע התרבותי של המטופל. כל חברה מגדירה מהו "סדר" ומהו "כאוס", מהן הציפיות מ"בית למופת" ומהם הגבולות של מה שנחשב ל"בעיה". מה שנתפס כאגירת יתר בתרבות אחת, עשוי להיחשב כנורמטיבי או אף מועיל בתרבות אחרת. בנוסף, לכל חברה יש מערכת שלמה של מוסכמות לגבי פרטיות, בושה וחשיפה של קשיים אישיים. שי, מייסד חברת "שי פינוי דירה" שמתמחה בסיוע לאנשים עם אגירה כפייתית, מספר שנתקל בהבדלים משמעותיים בין קהילות. "בחברות קולקטיביסטיות מסוימות, האדם תופס את עצמו כחלק בלתי נפרד מהמשפחה המורחבת. הרעיון של הסתרת מצוקה מהסביבה הקרובה הוא בלתי מתקבל על הדעת. זה מייצר לעתים בושה כפולה – גם מעצם ההפרעה, וגם מעצם הצורך להיעזר בגורם חיצוני."
2. מתן לגיטימציה למשמעויות תרבותיות של חפצים
לעתים קרובות, מאחורי דפוס האגירה עומדים זיכרונות וחוויות טראומטיות שהאדם מנסה להדחיק או להתמודד איתם דרך החפצים. אולם המשמעות שהאדם מקנה לחפצים אלו היא תלוית תרבות. בתרבות אחת, שמירה על חפצים עתיקים מסמלת כבוד והוקרה לדורות הקודמים ולמסורת. בתרבות אחרת, היא עשויה לבטא קושי לעבד שינויים או אובדנים. בטיפול, חשוב להכיר בערך שהאדם מייחס לחפצים דרך הפריזמה התרבותית שלו, לפני שמנסים לערער אותו. אישה אחת שזכורה לשי במיוחד סיפרה לו שהיא שומרת בביתה עשרות ארגזים עם חפצים של אביה, "כדי שהנשמה שלו תמצא את הדרך הביתה ביום השנה". רק אחרי שהוא שמע בכבוד את הפרשנות שלה לאגירה וכיבד את המנהגים שהכתיבו אותה, היא הייתה מוכנה לשקול דרכים חלופיות לשמר את זכרו.
3. עבודה עם רגשות קולקטיביים של בושה ואשמה
בתרבויות מסוימות, במיוחד כאלו המדגישות הרמוניה ותלות הדדית, אגירה כפייתית יכולה להיתפס כסימן ל"כישלון" של המשפחה כולה ולא רק של הפרט. האדם עשוי לחוש לא רק בושה אישית, אלא גם אשמה כבדה על כך שהוא "הכתים" את שמה הטוב של המשפחה או "הכאיב" ליקיריו. אשמה זו מעצימה את הסבל ומרתיעה מפנייה לעזרה. מטפל רגיש חייב להכיר ברגשות הללו ולתת להם מקום, מבלי לשפוט או להמעיט בערכם. עליו לסייע למטופל ולמשפחתו לעבד את הבושה המשותפת ולפתח נרטיב חדש – של העצמה, תמיכה הדדית והחלמה. שי זוכר את דבריה של אם שסיפרה לו בדמעות, "אני מרגישה כל כך אשמה שלא ראיתי את הסימנים קודם, שלא עצרתי את זה בזמן." היה עליו להזכיר לה ברכות שהיא עשתה כמיטב יכולתה, ושעצם נוכחותה לצד בנה ברגעים הקשים האלו היא המתנה הגדולה ביותר שיכלה להעניק.
4. התאמת המענים המעשיים לתפיסות התרבותיות
גם בהיבטים המעשיים של ההתערבות, כמו תהליך הפינוי והארגון של הבית, נדרשת הבנה והתאמה תרבותית. מושגים של פרטיות, צניעות, ניקיון וסדר משתנים מתרבות לתרבות. מה שנחשב להתנהלות מקובלת בבית "ישראלי", למשל, עשוי להיות זר ואף מאיים עבור מטופל מרקע אחר. על המטפל והצוות המסייע להכיר את הקודים התרבותיים הללו ולכבד אותם. למשל, להקפיד על הפרדה מגדרית כשנדרש, לאפשר שימור פריטים בעלי ערך דתי או רוחני, או להימנע מלהציע פתרונות שעומדים בסתירה לאורח החיים המסורתי. שי מספר שלמד להתאים את סגנון העבודה שלו לכל משפחה. "אצל משפחה מסוימת, הכנסתי ארגזים שקופים כדי שיראו את התכולה בלי לפתוח. אצל משפחה אחרת, נתתי עדיפות לשימור ספרי הקודש והתפילה. זה מראה למטופל שאתה מכיר בזהות שלו ומכבד אותה."
אגירה כפייתית מזמנת אתגר טיפולי עצום בכל הקשר, אך בהקשרים רב תרבותיים היא דורשת רמה נוספת של רגישות, ידע והתאמה. באמצעות הבנה מעמיקה של המשמעויות התרבותיות הטמונות בהתנהגות, הכרה ברגשות הקולקטיביים של בושה ואשם, ויצירת מענים מותאמים לערכים ולנורמות של הפונה – ניתן לרקום יחסי אמון ושותפות שיניבו תוצאות יציבות יותר בטווח הארוך. המפתח, כפי שמסכם זאת שי, הוא "להבין שמאחורי האדם עומדת מערכת שלמה של מסורות, אמונות ודרכי חיים שעיצבו אותו. אי אפשר לנתק אותו מהמארג הזה, ובטח שלא לשפוט אותו דרכו. צריך פשוט להקשיב בלב פתוח, וללמוד מהמטופל איך להיטיב לסייע לו בדרכו שלו." ואולי זו התובנה הגדולה ביותר שאנחנו יכולים לקחת אל מול המפגש עם השונה – בטיפול ובכלל. שבסופו של דבר, מעבר לכל ההבדלים, עומדים בני אנוש שזקוקים להכרה בסיפור הייחודי שלהם. וכשאנחנו מצליחים להעניק להם אותה, גם אם בדרך עדינה ומורכבת, אנחנו מרפאים הרבה יותר מאשר את ההפרעה עצמה. אנחנו מאפשרים להם לראות את עצמם, אולי בפעם הראשונה, כשלמים.
