טראומה היא חוויה מטלטלת, המערערת את תפיסת העולם והביטחון האישי של האדם. כשמדובר באירועים קיצוניים כמו אסונות טבע, מלחמות או פיגועי טרור, עוצמת החוויה הקשה מועצמת שבעתיים. ניצולים של אירועים כאלה חווים לעתים קרובות תחושה עמוקה וממושכת של חוסר אונים וחוסר שליטה, הנובעים מהחשיפה הפתאומית לכוחות עצומים ומשמידים מחוץ לשליטתם. מחקרים מראים שתחושת חוסר האונים והשליטה הזו, כמו גם תופעות פוסט-טראומטיות נוספות, עלולות להוביל אצל ניצולים רבים להתפתחות דפוסי אגירה כפייתית – ניסיון לא מודע לבנות מחדש תחושה של ביטחון, סדר ומשמעות בעולם פנימי מופרע וכאוטי.
הלם, פחד וחוויית חוסר האונים הקיצונית
כשמתרחשת קטסטרופה או אירוע טראומטי עוצמתי, נוצרת אצל הקורבנות חוויה של שבר מוחלט בתפיסת המציאות. העולם המוכר והיציב לפתע קורס, והניצולים מוצאים את עצמם חשופים וחסרי הגנה אל מול כוחות אדירים ובלתי נשלטים. הם חווים אימה, בלבול, חוסר אונים, ולעתים קרובות גם אובדן של אהובים, רכוש ותחושת הביטחון הבסיסית בחיים.
במצבים קיצוניים, כמו רעידות אדמה, פיצוצים או התקפי טרור, האדם מתנסה בחוויה של חוסר שליטה טוטאלית על חייו. הוא אינו יכול עוד לנבא, לתכנן או להשפיע על המציאות, והיציבות של העולם שהכיר מתפוגגת. גם לאחר תום האירוע עצמו, החוויה הקשה ממשיכה להדהד ולזעזע את נפשו של הניצול. תחושות הבהלה, הבלבול והשיתוק הרגשי יכולות להימשך זמן רב, ולהפוך לחלק בלתי נפרד מחוויית החיים שלו. הניצול חש מותקף שוב ושוב על ידי זיכרונות, סיוטים והבזקים, המשחזרים את חווית חוסר האונים ואובדן השליטה המוחלט.
אגירה כפייתית כנסיון לשקם שליטה וביטחון
על רקע החוויה הטראומטית המציפה, האדם זקוק נואשות לשקם את תחושת הסדר והביטחון שאבדו לו. המחקר מראה שאחת האסטרטגיות הלא מודעות להתמודדות עם השבר היא צבירה כפייתית של חפצים. הניצול אוסף סביבו חומרים וחפצים בכמויות גדולות, מעבר לכל צורך פונקציונלי או הגיוני. הוא חש דחף בלתי נשלט "להציל" כל פריט שנקרה בדרכו, בין אם מדובר בחפצים שימושיים ובין אם בגרוטאות וזבל.
ברמה הפסיכולוגית העמוקה, האגירה משמשת כניסיון לשקם שליטה וסדר בעולם שהתפרק. דרך אגירת החפצים האדם חש שיש לו מחדש אחיזה כלשהי במציאות, שהוא יכול להשפיע על סביבתו ולהגן על עצמו מפני איומים עתידיים. החפצים מהווים מעין "אזור חיץ" סביב האדם הפגיע, מגדלים חומה שתבודד אותו מהעולם המסוכן והבלתי צפוי בחוץ. במקרים מסוימים, החפצים גם הופכים לסמל של חוסן והישרדות – הם מוכיחים לאדם שלמרות הכל, משהו שרד מהחורבן שחווה, ושהוא עצמו עודנו קיים ושלם.
מראות הזוועה והמצוקה העמוקה שמאחורי האגירה
שי, בעל חברת "שי פינוי דירה", מתאר את המראות הקשים שנתקל בהם בבתים של אנשים בעלי אגירה כפייתית: "הדירה שלהם מלאה בפסולת, בזבל, בקבוקים, ניירות, אוכל ישן… שירותים מזוהמים, ריח מאוד חריף בבית, יתושים ולכלוך על הקירות… ממש לא יודעים מה לעשות". אך שי מזכיר גם את הבושה והמצוקה שחשים האנשים המתמודדים עם התופעה, רבים מהם על רקע טראומטי. "במשך חצי שנה הם מתלבטים להתקשר אליי או לא מהבושה," הוא אומר. "אבל אין להם ממה להתבייש. ממני לא צריך להתבייש, אני כבר ראיתי הכל."
הערימות המציפות את הבית, הזוהמה והכאוס, משקפים למעשה את המצוקה והכאוס הרגשי שהניצול חווה בעולמו הפנימי. הם מבטאים את חוסר היציבות וחוסר האונים שבתוכו, ובמשמעות עמוקה יותר – את הרס העצמי והחורבן הנפשי שגרמה לו החשיפה לאירוע הטראומטי. הכלים המלוכלכים, הספות הקרועות והלכלוך על הקירות מספרים את סיפורו הכואב והשותק של אדם, שמנסה לשרוד את אסונו בכל דרך אפשרית.
החשיבות של טיפול משולב והוליסטי בניצולים
בהתמודדות עם מקרים מסוג זה, נדרשת הבנה עמוקה של שורשיה הטראומטיים של האגירה הכפייתית. לא מדובר רק בבעיה של "בלגן" או התנהגות חריגה, אלא בהשלכה של מצוקה עמוקה ושבר נפשי. לכן, הטיפול באוכלוסיית הניצולים חייב להיות רב-מערכתי ומודע-טראומה, ולספק מענה הוליסטי לצרכים המורכבים שהם מביאים איתם.
יש לשלב התערבויות פסיכולוגיות וטיפול ממוקד טראומה, לצד סיוע מעשי בפינוי, ארגון ושיקום הבית. צוותים כמו "שי פינוי דירה", המתמחים בעבודה עם אנשים האוגרים על רקע טראומטי, הם שותפים חיוניים לתהליך ההחלמה. בניגוד לחברות פינוי רגילות, הם מביאים עמם רגישות מיוחדת והבנה לסבלו הנפשי של האדם, ופועלים ברוך ובאמפתיה לאורך התהליך המאתגר של השבת הבית למצבו התקין.
כמו כן, יש צורך בליווי ותמיכה ארוכי טווח לניצול הן בהיבט הרגשי והן בהיבט המעשי. זה כולל טיפול פסיכולוגי שיעזור לו לעבד את הטראומה, לחזק את תחושת השליטה והמסוגלות בחייו, וללמוד דרכי התמודדות בריאות יותר. במקביל, נדרש סיוע שוטף בניהול משק הבית ובמניעת הצטברות מחודשת של חפצים. תהליך ההחלמה יכול להיות ארוך ומפותל, ודורש מעטפת תומכת ועקבית מצד כל אנשי המקצוע.
האגירה הכפייתית בקרב ניצולי אסונות ואירועים קיצוניים היא תופעה מורכבת ורבת פנים. היא מבטאת את חוויית חוסר האונים והשליטה המוחלטים, שאותה נושא הניצול עמוק בתוכו גם שנים לאחר הטראומה. יותר מאשר הפרעה התנהגותית, האגירה משקפת שבר רגשי עמוק, שדורש הבנה וטיפול המותאמים לשורשיו הטראומטים.
רק בגישה רגישה ואמפתית, הלוקחת בחשבון את מכלול הרבדים של הסבל הנפשי והקושי התפקודי, ניתן לסייע באמת לניצולים לשקם את חייהם ולהשיב לעצמם תחושה של שליטה, ביטחון ומשמעות. זוהי עבודה מאתגרת, הדורשת מאנשי המקצוע להתבונן הישר לתוך פני התופת שעבר הניצול ולהושיט לו יד אל מתוך החורבות. אך בסופו של דבר, היא גם מהווה אקט יקר ערך של החזרת האנושיות והתקווה, לאדם ששניהם נגזלו ממנו.
