חוויות טראומטיות בילדות המוקדמת הן גורם סיכון מוכר להתפתחות מגוון בעיות נפשיות בבגרות. אירועים כמו התעללות, הזנחה, אובדן או נטישה משאירים חותם עמוק בנפשו של הילד, ועלולים להשפיע על תפקודו ויחסיו החברתיים שנים רבות אחרי שהסתיימו. בשנים האחרונות הולכות ומצטברות ראיות המצביעות על קשר משמעותי בין חשיפה לטראומה בשלבים התפתחותיים מוקדמים, לבין הסיכון לפתח התנהגות של אגירה כפייתית בבגרות. מחקר מעמיק של הזיקה בין שתי התופעות הללו עשוי לשפוך אור על מנגנונים נפשיים עמוקים, ולסייע בפיתוח דרכי אבחון וטיפול מותאמות ויעילות יותר באנשים הסובלים מאגירת יתר.
הטראומה כמפתח להבנת האגירה הכפייתית
כיום ידוע שאגירה כפייתית אינה רק הרגל של "התנהגות מוזרה", אלא תופעה מורכבת בעלת שורשים עמוקים בסבל נפשי ובחוויות חיים טראומטיות. אנשים עם אגירת יתר נוטים לדווח על שכיחות גבוהה של אירועים כמו אובדן הורה בגיל צעיר, חוויות של נטישה, התעללות פיזית, רגשית או מינית, והזנחה מתמשכת בשלבים מוקדמים של החיים. טראומות אלה יוצרות פצעים רגשיים עמוקים, תחושות חוסר ביטחון וחוסר אמון בסיסי בעולם.
מחקרים רבים מצביעים על כך שהאגירה הכפייתית מהווה למעשה מנגנון הגנה והתמודדות עם תחושות הפחד, חוסר השליטה והערך העצמי הנמוך שנוצרו בעקבות הטראומה. האדם, שחווה בילדותו חוסר יציבות ובטחון, מפתח צורך עז לשלוט בסביבתו הקרובה על ידי אגירת חפצים. הוא אוסף סביבו מעטפת חומרית שתגן עליו ותיצור עבורו תחושת רצף וביטחון שנפגעו כתוצאה מהטראומה.
החפצים כעדות וכעוגן לעבר האבוד
עבור רבים מהסובלים מאגירה כפייתית, החפצים הם הרבה יותר מאשר אובייקטים דוממים. הם נושאים משמעות רגשית עמוקה, ומהווים מעין עדות מוחשית לפרקי חיים שאבדו או נקטעו בשל הטראומה. כל פריט שנשמר מזכיר חוויה, מערכת יחסים או תקופה מסוימת בחייו של האדם. דרך האובייקטים הללו הוא יכול להחזיק מחדש בחלקים מעברו, לחוש מחובר לזהותו ולשמר רצף בתוך עולם פנימי מקוטע.
כך למשל, אישה שאיבדה את הוריה בילדות עשויה לאגור בדירתה מאות קופסאות עם מזכרות, בגדים ישנים וחפצים שהיו שייכים להם. דרך הקופסאות הללו היא מרגישה שהיא משמרת את הזיכרון של הוריה, ושומרת על חוט מקשר עדין לחייה שלפני האובדן. בדומה, אדם שחווה התעללות או הזנחה בבית הוריו עשוי לאסוף אוספים אינסופיים של צעצועים או חפצים מתקופת הילדות, בניסיון לברוא לעצמו ילדות חלופית, שלווה ובטוחה יותר.
אגירה כפייתית כמנגנון שליטה והישרדות
טראומה מעוררת תחושה עזה של היעדר שליטה. בעוד שהילד הקטן חש חסר אונים אל מול אירועים קשים ומציפים, המבוגר האוגר מנסה להשיב לעצמו תחושת שליטה באמצעות צבירת חפצים. הוא אוסף בביתו כמויות אדירות של אובייקטים, לעתים באופן לא רציונלי או לא פונקציונלי, רק מתוך צורך בסיסי לחוש שיש לו אחיזה ויכולת לווסת את סביבתו.
שי, מנהל חברת פינוי המתמחה בבתים של אנשים עם אגירה כפייתית, מתאר את המראות הקשים שנתקל בהם: "הדירה שלהם מלאה בפסולת, בזבל, בקבוקים, ניירות, אוכל ישן… שירותים מזוהמים, ריח מאוד חריף בבית, יתושים ולכלוך על הקירות… ממש לא יודעים מה לעשות." מאחורי שפע החפצים והכאוס, עומדים לא פעם אנשים שעוברם הכואב נמצא עמוק בתוך הערימות, וזועק למגע של הבנה ועזרה.
פרדוקסלית, הסביבה הצפופה והמוזנחת גם נותנת לאדם שחווה טראומה מעין ביטחון והגנה. בתוך מבוך החפצים הוא יכול להתחבא, להסתתר מפני העולם המאיים בחוץ, ולשמור על פרטיותו וגבולותיו האישיים שנפרצו בעבר. כך, בתוך ההרס לכאורה שמסביב, מתקיים ניסיון נואש לשקם את תחושת ההישרדות והשליטה שנגזלה בטראומה.
אובדנות ודחיינות כתוצאת הטראומה
מאפיינים נוספים הקשורים קרובות לאגירה כפייתית על רקע טראומטי הם תחושת אובדנות עמוקה וקושי כרוני בקבלת החלטות. אנשים האוגרים בשל טראומות מוקדמות רבים מדווחים על כך שקשה להם מאוד לזרוק פריטים, מכיוון שהדבר מעצים את החוויה הכואבת של האובדן והנטישה שעברו. נפרדות מחפצים, אפילו חסרי ערך, מעוררת עבורם מועקה רגשית עזה, ונחווית כמעין המשך של מסכת האובדנים שספגו.
בנוסף, קבלת החלטות לגבי מה לשמור ומה לזרוק לעתים משתקת אותם כליל. בשל חוויות הטראומה וחוסר הביטחון שהן זורעות, הם פוחדים לבחור, לוותר, ולהיות אחראים להשלכות מעשיהם. הדחיינות והקושי בהכרעה הופכים לסוג של הגנה מפני שיפוט שגוי נוסף שיוביל לעוד נזק רגשי מצטבר.
החשיבות של טיפול טראומה-אינפורמד
ההבנה ההולכת ומעמיקה של הקשר בין טראומות מוקדמות לבין התפתחות אגירה כפייתית מחייבת שינוי בגישות הטיפוליות הקיימות. על מנת לסייע באופן אפקטיבי לאנשים המתמודדים עם אגירת יתר, יש צורך לאמץ גישה של "טיפול מודע-טראומה" (trauma-informed care). גישה זו מכירה בכך שההתנהגות האוגרת אינה הבעיה, אלא סימפטום של מצוקה רגשית עמוקה יותר.
בהתאם, הטיפול חייב להתייחס בו זמנית גם להיבטים המעשיים של פינוי ואירגון הבית, אך גם, ואולי בעיקר, לצרכים הרגשיים והנפשיים העמוקים שנובעים מהטראומה. הוא צריך לספק מרחב בטוח ואמפתי לאדם לחקור את עברו, לבטא את הכאב והאובדן, ובהדרגה לבנות דימוי עצמי חיובי ותחושת שליטה בריאה יותר.
טיפול כזה דורש שילוב ידיים של אנשי מקצוע מתחומים מגוונים: מטפלים, אנשי פינוי ואירגון כמו שי, עובדים סוציאליים וגורמי תמיכה בקהילה. רק באמצעות מבט טיפולי הוליסטי, שמקיף את מכלול ההיסטוריה והצרכים של האדם, ניתן לסייע לו להתנתק בהדרגה מכבלי הטראומה והאגירה, ולפלס את דרכו לחיים מלאים ובעלי משמעות יותר.
חקר הקשר בין טראומות ילדות לאגירה כפייתית הוא פריצת דרך בהבנת שורשיה העמוקים של התופעה. הוא מזמין אותנו להסתכל מעבר לפני השטח של הערימות והחפצים, ולראות את האדם השברירי שנמצא בתוכן. אדם שעמוס בזיכרונות כואבים, בפחדים ישנים ובצורך עז להגן על עצמו מפני עולם שבגד בו שוב ושוב. המסע הטיפולי במקרים אלה הוא לא רק סילוק הפסולת מהבית, אלא בעיקר הענקת מרחב בטוח להנכחת הטראומה, שחרור הלב והנפש ממשא העבר, ובנייה של עתיד נקי יותר, מלא יותר בתקווה.
