אגירה כפייתית בגיל השלישי היא תופעה נפוצה ומורכבת, הקשורה פעמים רבות לחוויות של אובדן וטראומה לאורך החיים. עם ההזדקנות והצטמצמות העולם החברתי והתעסוקתי, מציאות החיים המשתנה עלולה להעצים זיכרונות קשים ותחושות של חוסר אונים ופחד מפני העתיד. בהיעדר מנגנוני התמודדות יעילים ותמיכה מספקת, קשישים רבים פונים לאגירה כאל מפלט רגשי – דרך לשלוט בסביבתם, לשמר את העבר ולהתגונן מפני תחושת הבדידות והיעדר המשמעות. ההבנה של הקשר ההדוק בין טראומה לאגירה בזקנה חיונית על מנת לפתח מודלים יעילים לאיתור, טיפול ומניעה של התופעה בקרב אוכלוסייה מבוגרת ופגיעה זו.
השפעת אובדנים מצטברים
תהליך ההזדקנות מלווה באובדנים מצטברים ומשמעותיים – של בני זוג, חברים קרובים, תפקידים חברתיים ויכולות תפקודיות. כל אובדן כזה מהווה מעין "קרע" בזהות ובחוויית הרצף של האדם, ועלול להותיר אחריו חלל ריק ותחושת ערך עצמי ירוד. מול מציאות של היעדרויות הולכות ונערמות, האגירה הופכת עבור רבים למנגנון של שליטה ופיצוי. דרך אגירת חפצים, במיוחד כאלו הקשורים לדמויות או לתקופות משמעותיות, הקשיש יוצר תחושה של המשכיות, יציבות וקשר מוחשי לעבר. כפי שמתאר זאת שי, מייסד חברת "שי פינוי דירה": "פעמים רבות, כשאנחנו מגיעים לבתים של קשישים, כל חפץ מספר סיפור. תמונה של ההורים שכבר אינם, בגד של הבן שעבר לגור רחוק, צעצוע של הנכד שגדל וכבר לא מבקר. כל פריט הוא מזכרת, עוגן לזמנים אחרים. הם אוספים את השברים של החיים סביבם, כי זה מה שנשאר."
ההדהוד של טראומות העבר
טראומות מוקדמות, כמו אלו הקשורות למלחמות, רדיפות, עקירות ואלימות, מהוות גורם נפוץ נוסף לפיתוח התנהגויות אגירה בקרב קשישים. זיכרונות הטראומה, שלעיתים הודחקו או הוחבאו למשך שנים, עלולים לצוץ ולהציף את האדם המזדקן, שמוצא את עצמו שוב חסר אונים ופגיע. האגירה הכפייתית הופכת למנגנון הגנה, מעין שכבת "ריפוד" מפני העולם המאיים. לצבור, לאגור, למלא את החלל, זו דרך לשחזר תחושה של ביטחון אל מול פגיעות נפשית מחודשת. במיוחד אצל ניצולי שואה או פליטים שחוו מחסור קיצוני, עצם הידיעה שיש להם שפע של מצרכים ומוצרים, יכולה להפיג חרדות עמוקות של רעב וחוסר. לדברי שי, "הרבה פעמים אני נתקל בקשישים ששורדים את כל מה שעבר עליהם בנס, ועכשיו הם מוצפים בבלגן ובזיכרונות. זה כאילו הם אומרים לעצמם, 'אני אולי לא אשלוט בעולם או בזיכרונות, אבל לפחות אני אשלוט בחפצים סביבי. לפחות לא יהיה לי שוב חסר.' חשוב להבין מאיפה זה מגיע."
אתגרי הטיפול בקשישים אגרנים
הטיפול באגירה כפייתית בקרב קשישים דורש התייחסות מותאמת לצרכיהם הפיזיים, הנפשיים והקוגניטיביים הייחודיים. ראשית, יש לוודא את בטיחותם ולהפחית סיכונים הנובעים מהזנחה עצמית או מתנאי מחיה לא הולמים. עם זאת, חשוב לשמור על רגישות ועל כבודו של האדם המבוגר, ולהימנע ככל האפשר מפעולות קיצוניות או כוחניות. בניית אמון, הקשבה והדרגתיות הן המפתח. בנוסף, יש להתחשב בירידה אפשרית בזיכרון או בתפקודים הניהוליים, ולהתאים בהתאם את קצב ההתערבות והמשימות. טיפול נפשי ממוקד טראומה, לצד עבודה על תחושת הערך והמשמעות בהווה, יכולים לתרום רבות להפחתת הצורך "להיאחז" בחפצים. כל זאת תוך הקפדה על שגרה יציבה ומכילה. כפי שמדגיש שי, "צריך לזכור שמדובר באנשים שראו ועברו כל כך הרבה. אי אפשר להגיע ולשנות הכל ביום. אבל עם סבלנות, קבלה והמון אהבה, אפשר ללוות אותם לאט לאט בשחרור ובשינוי. אפשר להזכיר להם שהם אהובים ושיש להם ערך, גם בלי כל החפצים מסביב."
שיקום וחיזוק משאבי חוסן
מעבר להתערבות הממוקדת בהתנהגות האגירה עצמה, חיוני לסייע לקשישים לפתח ולחזק את משאבי החוסן הפנימיים והחיצוניים. עידוד קשרים חברתיים תומכים, מעורבות במשפחה (במידת האפשר), ופיתוח תחביבים ותחומי עניין חדשים, יכולים להפחית משמעותית את תחושת הבדידות וחוסר התכלית. כמו כן, תרגול מיינדפולנס, שיחות מיטיבות על משמעות החיים, וכתיבה של סיפור החיים, מאפשרים לקשישים "לארגן" מחדש את הנרטיב האישי ולחוש שליטה רבה יותר על עברם, הווייתם ועתידם. "המטרה היא לא רק לרוקן את הבית," מסביר שי. "המטרה היא למלא את החיים. לגרום להם להרגיש שיש להם עדיין מה לתרום, שהם חלק מקהילה שאיכפת לה. שיש להם מקום בעולם, גם בלי לתפוס את כל המרחב עם חפצים. אלו התהליכים שבאמת משנים חיים ומייצרים ריפוי."
מודעות והכלה חברתית
לבסוף, ברמה החברתית, נדרשת הגברה משמעותית של המודעות לנושא האגירה הכפייתית בזקנה ולהשלכותיה. הן בני המשפחה והן אנשי המקצוע הבאים במגע עם אוכלוסייה מבוגרת – רופאים, אחיות, עובדים סוציאליים – צריכים להיות ערים לסימני האזהרה ולדעת להפנות לעזרה מותאמת. חשוב להפיץ ידע על מאפייני התופעה, על הקשר שלה לטראומה ועל דרכי הטיפול היעילות. אך מעבר לכך, כחברה עלינו ללמוד לראות ולהכיל את הצרכים הרגשיים המורכבים של הדור המבוגר. להעניק להם תשומת לב, הקשבה, סבלנות – ובכך אולי למנוע את הצורך שלהם "לצעוק" את סיפורם דרך אגירת חפצים. "אם נדע להטות אוזן קשבת לקשישים שלנו, לתת להם במה לחלוק את החוויות והזיכרונות, נגלה עולמות שלמים," מתאר שי. "נוכל להפוך את האגירה למשהו אחר, למורשת מסופרת שעוברת הלאה. זה הכוח שיש לנו כקהילה – לספר יחד את הסיפורים שמאחורי החפצים, וכך אולי לשחרר את הצורך להחזיק בהם כל כך."
לסיכום, אגירה כפייתית בקרב קשישים היא ביטוי של מצוקות רגשיות עמוקות, שלעתים קרובות נטועות בחוויות של אובדן וטראומה. על מנת להתמודד עם התופעה באופן הוליסטי ואפקטיבי, יש להכיר ולהבין את הרקע האישי והנפשי של כל מטופל. הטיפול צריך לשלב בין התערבות ממוקדת באגירה לבין עבודה טיפולית סביב משמעות, זהות וחוסן נפשי. בה בעת, אסור לנו להתעלם מהאחריות החברתית הרחבה יותר כלפי אוכלוסיית הקשישים – לייצר עבורם קהילה תומכת, סובלנית ומכילה. רק דרך שילוב הכוחות – של אנשי המקצוע, בני המשפחה והחברה כולה – נוכל לסייע לאנשים האהובים והפגיעים הללו לשחרר את העבר, לחבק את ההווה ולייצר עתיד של ממש. זוהי משימה מורכבת אך חיונית, המשקפת את המחויבות העמוקה שלנו זה לזה, לאורך כל מעגל החיים.
