אנשים הסובלים מאגירה כפייתית לעתים קרובות נמצאים בסבך של בושה, אשמה ובדידות. הם חיים בדירות שהפכו למעין מחסן עצום ומוזנח, מלא בפסולת, אשפה, בקבוקים, ניירות ואוכל ישן. המקרר שלהם מצחין, המטבח מפוצץ בזבל וכלים מלוכלכים, והשירותים במצב מחריד. הריח בבית בלתי נסבל, ויתושים ולכלוך מכסים את הקירות. המראות הקשים הללו הם לא רק עדות למצוקה עמוקה, אלא גם מקור גדול לבושה ולתחושת אשמה. רבים מהסובלים מאגירה כפייתית מתביישים במצב הדירה, בריח שנודף ממנה ובמצבם הנפשי. הם חוששים מתגובות הסביבה, מניכור ומדחייה, ולכן משתדלים להסתיר את הבעיה ולהתמודד איתה לבד.
אבל דווקא ברגעים הקשים האלו, כשהאדם שקוע במעגל של בושה ובידוד, אמפתיה מהסביבה יכולה להוות קרן אור חשובה. כשבני משפחה, חברים או אפילו אנשי מקצוע מגלים הבנה וחמלה כלפי הסובל, זה יכול לחולל שינוי עצום. במקום שיפוטיות וביקורת, הקשבה אמיתית והכלה של הכאב יכולות לתת תחושה שיש עם מי לחלוק את הנטל. כשהסביבה מראה לאדם שמצבו לא הופך אותו לפחות ראוי לאהבה ולהערכה, אפשר לאט לאט להפשיר את הבושה ולצאת מהקונכייה של ההסתרה.
המומחה לפינוי דירות, שי, רואה את חשיבות האמפתיה בעבודתו היומיומית. הוא מספר שאנשים רבים מחפשים אותו באינטרנט במשך חודשים, רואים את התמונות ואת המידע על השירות שהוא מציע, אבל חוששים לפנות אליו. "במשך חצי שנה הם מתלבטים אם להתקשר אליי או לא, מרוב בושה," הוא אומר. "אבל אין להם ממה להתבייש מולי. זאת העבודה שלי, אני רואה מקרים כאלה כל יום." האמפתיה והחמלה שהוא מגלה כלפי הלקוחות, ללא שמץ של שיפוטיות, מאפשרת להם בסופו של דבר לבטוח בו מספיק כדי לבקש עזרה.
כשהוא מגיע עם צוות העובדים שלו לדירה, הוא עושה זאת בדיסקרטיות מלאה, עם שקיות אטומות ומכולות סגורות, כך שהשכנים לא יודעים מה מתרחש. הוא מבצע את העבודה ביסודיות ובמסירות, מרוקן את הדירה מכל הזבל והאשפה, מנקה, מחטא, מדביר ומחזיר את המקום למראה נקי ומזמין. אבל מעבר לתוצאה הפיזית המרשימה, הוא גם נוטע בלב הלקוח תקווה ותחושת ערך עצמי. היחס האנושי שלו, ההבנה לקושי שבמצב, מאפשרים ללקוח להרגיש סוף סוף ראוי לעזרה ולא שקוע בבושה.
כמובן, תהליך ההחלמה לא מסתיים בפינוי חד פעמי של הדירה. יש צורך במעטפת שלמה ומתמשכת של תמיכה כדי לסייע לאדם לשקם את חייו. אבל בכל שלב בדרך, אמפתיה היא מרכיב חיוני. בין אם זה מצד בני המשפחה שמראים שאהבתם אינה תלויה בתנאי, מצד חברים שמושיטים יד ולא שופטים, או מאנשי מקצוע כמו מטפלים ועובדים סוציאליים שמכילים ברגישות את המורכבות של המצב. כל ביטוי של חמלה, כל מבט מעודד, יכולים להפוך את ההבדל בין שקיעה מתמשכת בבושה לבין אומץ לצאת לדרך חדשה.
לסיכום, בעוד שאגירה כפייתית יכולה לגרום לאדם לחוש בודד ושקוע בבושה, אמפתיה מהסביבה מהווה נקודת אור חיונית. היכולת של אנשים קרובים ואנשי מקצוע להכיל את הקושי ולהימנע משיפוטיות, מספקת לסובל קרקע יציבה לצעוד עליה בדרך לשיקום. ההבנה וההכלה מאפשרות לאדם להשתחרר בהדרגה מעול הבושה ולחזור להאמין בעצמו. בעוד שתהליך ההחלמה הוא ארוך ומורכב, נוכחות מתמדת של אמפתיה, לאורך כל הדרך, מהווה מצפן מנחה ומקור כוח פנימי. כי בסופו של דבר, כשאדם חש שאפשר לראות אותו מעבר למצבו הנוכחי, מעבר לחפצים ולאשפה שמילאו את ביתו, הוא מסוגל סוף סוף לראות גם בעצמו אדם ראוי, בעל ערך, שיכול לבנות לעצמו עתיד נקי יותר ומלא תקווה.
