אגירה כפייתית היא תופעה מורכבת ומטרידה, הפוגעת באיכות החיים של אנשים מכל הגילאים. עם זאת, היא נפוצה במיוחד בקרב אוכלוסיית הגיל השלישי, כאשר שינויים פיזיולוגיים, רגשיים וחברתיים הקשורים לזקנה מגבירים את הסיכון לפתח דפוסי אגירה בעייתיים. הבנת המניעים הפסיכולוגיים העמוקים העומדים בבסיס התופעה בגילאים המבוגרים היא צעד קריטי בפיתוח דרכי מניעה והתערבות מותאמות ויעילות. בין הגורמים המשמעותיים ביותר ניתן למנות תחושות בושה, אובדן שליטה וחוסר אונים שחווים אנשים בגיל השלישי, והופכים את האגירה לאסטרטגיית התמודדות כושלת עם אתגרי הזקנה.
בדידות, אובדן ותחושת חוסר ערך
ככל שהאדם מתבגר, הוא נאלץ להתמודד עם שורה של אובדנים ושינויים מהותיים בחייו. פרישה מעבודה, מוות של בני זוג וחברים קרובים, ירידה ביכולות הגופניות והקוגניטיביות – כל אלה מערערים את עולמו המוכר של האדם הזקן ומעמידים בסימן שאלה את מקומו בחברה ואת ערכו העצמי. רבים בגיל השלישי חשים בדידות קיומית עמוקה, תחושה שאיש אינו זקוק להם עוד, ושהם הופכים לנטל על סביבתם. תחושות אלה של חוסר ערך, שייכות ומשמעות הן קרקע פורייה להתפתחות אגירה כפייתית.
על רקע ריקנות רגשית זו, החפצים שהאדם אוסף נטענים במשמעות רגשית עצומה. הם הופכים לעדות מוחשית לחייו, מעניקים לו תחושת המשכיות ומטרה. אגירת החפצים מאפשרת גם תחושת שליטה במציאות חיים משתנה וחסרת ודאות – כל עוד יש לאדם את "האוצרות" שלו, הוא חש פחות אבוד וחסר אונים. במקרים רבים, קשישים אוגרים פריטים שקשורים לחוויות חיים משמעותיות או לאהובים שאבדו, בניסיון נואש לשמר את הזיכרון ולהחזיק בחלקים מן העבר האבוד.
חרדות קיומיות ופחד מהתמוטטות
תחושות הבדידות והערעור הקיומי בזקנה מעצימות לא פעם חרדות עמוקות מפני העתיד והתפוררות העצמי. אנשים בגיל השלישי חוששים לאבד את העצמאות והשליטה בחייהם, למצוא את עצמם חסרי ישע ותלותיים באחרים. הם פוחדים מהתדרדרות במצבם הבריאותי והתפקודי, חוששים להפוך למעמסה על ילדיהם, חרדים מפני מחסור כלכלי ומחוסר יכולת לדאוג לצרכיהם הבסיסיים. חרדות קיומיות אלה מייצרות צורך כפייתי לשמור ולאגור דברים, גם כאלה שנראים חסרי ערך לעין חיצונית.
האגירה משמשת כמעין מנגנון הגנה מפני פחד המוות והאיום על שלמות העצמי. ככל שהאדם מזדקן ותחושת האובדן והערעור מתעצמות, כך התופעה מחמירה. היקף הצטברות החפצים מסתיר בתוכו למעשה ים של חרדה קיומית, צורך עמוק בהגנה ושליטה מול עתיד לא ודאי. מבחינה זו, הבית המלא בחפצים משמש כמעין "קו הגנה אחרון" של האדם הקשיש בפני כוחות החיים המאיימים.
אובדן שליטה ממשי ותפיסתי
לצד החוויה הפנימית של איבוד שליטה על החיים, אנשים בגיל השלישי נאלצים להתמודד גם עם אובדן שליטה מעשי וממשי על סביבתם. ירידה פיזית וקוגניטיבית מקשה על היכולת לנהל את משק הבית, לשמור על הסדר והניקיון, לקבל החלטות ולבצע מטלות שהיו פשוטות בעבר. בעיות בזיכרון ובקבלת החלטות הופכות את האדם לפגיע יותר ומועד לאגירה בלתי מבוקרת. על רקע הספקות והבלבול, קשה לו לבחור מה לזרוק ומה לשמור, והתוצאה היא הצטברות אינסופית של חפצים עד כדי כאוס מוחלט בבית.
שי, מנהל חברת "שי פינוי דירה", מתאר את המראות הקשים שנתקל בהם בבתי קשישים הסובלים מאגירה כפייתית: "הדירה שלהם מלאה בפסולת, בזבל, בקבוקים, ניירות, אוכל ישן… שירותים מזוהמים, ריח מאוד חריף בבית, יתושים ולכלוך על הקירות… ממש לא יודעים מה לעשות." מציאות חיים זו משקפת ומעצימה את תחושת חוסר האונים של האדם הזקן. ככל שמצב הבית מחמיר, כך קטנה תחושת השליטה שלו בחייו, והוא שוקע בייאוש, בושה ודיכאון.
בושה, הסתרה וסטיגמה חברתית
הבושה היא אחד הרגשות העזים והמניעים ביותר בהקשר של אגירה כפייתית בזקנה. קשישים רבים מודעים למצב הבעייתי בביתם, לסכנות ולאי הנוחות, אך חשים אשמה ובושה מהמצב אליו נקלעו. הם מתביישים במראה הבית, בתגובות של אחרים, ובעיקר בחוסר היכולת שלהם להתגבר על הבעיה בכוחות עצמם. הבושה גורמת להם להסתגר ולהתנתק מהסביבה, מה שמנציח את האגירה ומקשה על קבלת עזרה.
שי מספר על ההיסוס והבושה העצומים של לקוחות קשישים להזמין שירותי פינוי כמו אלה שחברתו מציעה, גם כשהם נואשים למצוא פתרון: "במשך חצי שנה הם מתלבטים להתקשר אליי או לא להתקשר אליי מהבושה, הם מתביישים. אבל אין להם מה להתבייש ממני, כי אני, זאת העבודה שלי… ממני לא צריך להתבייש." רבים שוקעים בהכחשה ובהסתרה במשך שנים, מתוך חשש עמוק מסטיגמה חברתית ומפגיעה בדימוי העצמי. האתגר הוא לסייע להם להתגבר על מחסום הבושה, לקבל את עצמם ולפנות לעזרה בזמן.
ההתמודדות עם אגירה כפייתית בגיל השלישי דורשת הבנה עמוקה של המארג הפסיכולוגי העדין שמניע את התופעה. רק דרך הכרה במקורות הרגשיים, בתחושות הבדידות, חוסר האונים והבושה, ניתן להושיט סיוע אפקטיבי ולהקל על סבלם של קשישים רבים. נדרשת עבודה טיפולית עדינה ומותאמת, לצד מענה מעשי של סיוע בפינוי ובארגון מחדש של הבית. ובעיקר, דרושים לנו יותר אמפתיה והקשבה, רצון להבין מה עומד מאחורי החפצים שנאספו – ים של געגועים, בדידות ופחד קיומי, שזקוקים למגע של חמלה ותקווה.
