אגרנות כפייתית – השלכות
הפרעת אגרנות מוערכת בקרב שניים עד חמישה אחוזים מהאוכלוסייה, כאשר לעתים קרובות היא מובילה למצוקה ונכות קשה. אנשים עם הפרעה זו מתקשים בהשלכת חפצים מיותרים אשר נערמים בביתם ונאבקים להצלתם.
התוצאה היא היותם מוקפים במצבורים גדולים של חפצים המהווים עומס על החיים, הבית או מקום העבודה, והשימוש המיועד להם כבר אינו אפשרי או נפגם באופן משמעותי.
תסמיני אגרנות, כגון קושי בהשלכת פריטים, מתחילים בדרך כלל בשנות הנעורים. הגיל הממוצע להופעת התסמינים הוא 13. הפרעה זו נוטה להיות כרונית ולעתים קרובות הופכת להיות קשה במשך עשרות שנים, ככל שיותר ויותר עומס מצטבר, וגורם ליותר ויותר בעיות בתפקוד.
ההשלכות האפשריות של אגרנות רצינית כוללות בעיות בריאות ובטיחות, כגון סיכוני אש, סכנות מעידה והפרות תקנים בריאותיים.
התופעה מובילה אף למצוקה קלינית בתחומים חברתיים, תעסוקתיים או תחומי תפקוד חשובים כגון שמירה על סביבה בטוחה. המצב מוביל ללחצים וסכסוכים משפחתיים, בידוד ובדידות, חוסר רצון להזמין אנשים לבית, וחוסר יכולת לבצע מטלות יומיומיות כגון בישול ורחצה.
את הטיפול באגרנות עורכים יד ביד עם מטפל מוסמך מתחום זה, בנוסף לחברת פינוי אשר עוסקת בהשבת הבית לקדמותו והשלכת החפצים המיותרים אשר המטפל והמטופל הגדירה כבלתי ראויים לשמירה.
הכרה, אבחון וטיפול מוקדם הם מפתח אך מה קורה כאשר אלו כושלים?
לאחר פינוי הבית מהפסולת ומהמצבורים, ואם שיטות פסיכולוגיות כגון טיפול בייעוץ או טיפול קוגניטיבי התנהגותי לא צלחו, יש לטפל בהפרעה עם טיפול תרופתי ושיחות. במהלך הטיפול מקבל המטופל תזכורת קבועה לגבי מניעיו, מצבו בעבר ובהווה, והכרה במאפיינים המעוותים של התנהגותו.
זוהי הפרעה נפשית לכל דבר, ויש לטפל בה על ידי איש מקצוע מיומן מתחום בריאות הנפש. הטיפול משתנה בהתאם לחומרת התסמינים והמניע. הוא מסייע למטופל להתמודד עם הבעיה וליצור סביבת חיים בה ניתן לחיות עד כמה שניתן בתנאים נורמליים
.
בעוד שהטיפול הפסיכולוגי שומר את ההפרעה תחת שליטה לטווח הארוך, הטיפול הפסיכיאטרי, הכרוך בתרופות, מונע את הישנותה. זהו תהליך ארוך המצריך מעקב לכל החיים, ומטרתו להגביל את האובססיה.
