שיקום אמון ותקשורת במשפחה
בפרק הקודם דיברנו על בניית חזון אישי, על הגדרת יעדים ועל יצירת תוכנית פעולה שתוביל אותנו צעד אחר צעד אל עבר הגשמת החלומות העמוקים ביותר שלנו. אבל אני רוצה לדבר כעת על ממד נוסף וקריטי לא פחות בבניית החיים שאנו שואפים אליהם – והוא הממד של מערכות היחסים והקשרים המשפחתיים. כי כמו שלמדנו שוב ושוב במסע הזה שלנו, אף אדם אינו אי, ושום הצלחה או הגשמה לא תהיה שלמה אם נגיע אליה לבד. אנחנו תמיד חלק ממארג רחב יותר – של משפחה, של חברים, של קהילה. וככל שהמארג הזה יהיה בריא, תומך ומעצים – כך יהיה לנו קל יותר להגשים את הפוטנציאל האישי שלנו בתוך המרחב השיתופי הזה.
אני חייב להודות שכשמדובר באנשים שהתמודדו עם אגרנות, נושא מערכות היחסים הוא אחד המורכבים והכואבים ביותר. לעיתים קרובות, לאורך שנים של התמודדות עם ההתמכרות והניסיונות הכושלים להיחלץ ממנה – נוצרו קרעים עמוקים בתוך המשפחה, נבנו חומות של חוסר אמון, כעס ותסכול הדדיים. ההתנהגויות האופייניות לאגרנות – הסתרת חפצים, שקרים, הפרת הבטחות חוזרות ונשנות – שחקו לא פעם את היסודות של ביטחון ויציבות שעליהם בנויים יחסים תקינים. ולא פעם כל הצדדים נותרים עם תחושות קשות של פגיעה, אכזבה ובדידות. אני יודע שרבים מכם מתמודדים עם בושה גדולה ועם אשמה מול האנשים הקרובים שפגעתם בהם במהלך השנים. יש תחושה עמוקה של החמצה, של זמן יקר שאבד ושלא ניתן להשיב.
אבל דווקא מתוך הכאב הזה אני רוצה להציע נקודת מבט אחרת. כי הסיטואציה הזו, כמו רוב הסיטואציות בחיים, תלויה בסופו של דבר בפרשנות ובבחירה שלנו. אנחנו אלו שיכולים להחליט אם העבר יהיה מקור לחרטה ולהאשמה אינסופית, או שיהפוך למנוף של צמיחה ושינוי; אם מערכות היחסים שניזוקו יהיו סיבה לוותר ולהרים ידיים – או שדווקא הן יהיו ההזדמנות הגדולה ביותר לרפא, לחבר מחדש, ולבנות יסודות של אהבה ואמון חזקים יותר. אני מאמין בכל ליבי שכל אחד מאיתנו, בכל רגע נתון, מחזיק בכוח הזה. בכוח לבחור בחמלה ובסליחה כלפי עצמנו, להכיר בכך שעשינו את הטוב ביותר שלנו בהתחשב בכלים ובתודעה שהיו לנו אז. ומתוך ההכרה הזו, למצוא את האומץ להתחיל מחדש, לפנות אל האנשים היקרים לנו בענווה ובכנות – ולהזמין אותם להצטרף אלינו למסע של שיקום ובנייה מחודשת של הקשר.
הצעד הראשון בדרך הזו הוא קודם כל ליזום שיחה פתוחה ואמיצה, שבה נשתף את הקרובים לנו במסע האישי שעברנו ובתובנות שצמחו בנו. חשוב שנבטא בכנות את ההכרה במחירים שהם שילמו ובפגיעות שחוו, את ההבנה העמוקה שאנחנו מרגישים כלפי הקשיים והסבל שהתנהגותנו גרמה להם. אבל גם חשוב שנאיר את התקווה ואת האופק החיובי – שנשתף אותם בשינויים שכבר הצלחנו ליצור, בכלים החדשים שרכשנו, בחזון שיש לנו ליחסים מחודשים ומיטיבים יותר. מניסיוני, ברוב המקרים, עצם הנכונות הזו לפתוח בשיחה כנה, להכיר בכאב ולהביע חרטה אמיתית – כבר מהווה צעד אדיר לקראת שיקום היחסים והאמון. היא מאותתת למשפחה שמשהו השתנה, שיש סיכוי אמיתי להתחלה חדשה.
בהמשך לשיחות אלו, כדאי להתחיל לתרגם את המילים למעשים קטנים ועקביים שיוכיחו לאורך זמן את מחויבותנו לשינוי. זה יכול להתבטא בלעמוד בהתחייבויות שלנו, להקפיד על זמני איכות משותפים, להתעניין ברצינות בחייהם, להגיש עזרה מעשית כשצריך, וליזום מחוות קטנות של אכפתיות. כי בסופו של דבר, אמון נבנה דרך מעשים חוזרים ולא דרך הצהרות. ולפעמים דווקא הז'סטות הקטנות, המחשבה לקנות פרח או להתקשר סתם כדי לשמוע מה שלומם – יכולות להדהד הכי רחוק ולרפא הכי עמוק.
וכמובן, בכל התהליך הזה של שיקום היחסים, חשוב שנפעל בסבלנות, בעדינות ומתוך אמפתיה רבה. שנבין שכמו שלקח לנו זמן להבין, להשתנות ולסלוח לעצמנו – כך גם הקרובים לנו זקוקים לזמן ולמרחב שלהם כדי לעבד, להירפא ולהתקרב מחדש. שלא נצפה לשינוי של 180 מעלות ביום, ושלא נתייאש מכל נסיגה או התנגדות זמנית. אם נצליח להיות עקביים, להפגין רגישות והתחשבות, לתת תחושה של ביטחון שאנחנו כאן ונשארים בלי קשר לקצב ההתקדמות – אני מאמין שלאט לאט, צעד אחר צעד, נוכל לרקום מחדש את המארג היקר הזה של המשפחה. נוכל לבנות, אולי אפילו בפעם הראשונה בחיינו, קשרים של קרבה ואינטימיות אמיתית שיהיו מקור של הזנה, העצמה ושמחה הדדית לכל הצדדים.
האמינו לי, אני יודע שזה אפשרי, ראיתי זאת קורה שוב ושוב – גם במקרים הקשים ביותר שנראו אבודים לגמרי. כי כשיש אהבה, ויש רצון טוב משני הצדדים – שום דבר לא באמת אבוד. תמיד אפשר להתחיל מחדש.
