אז דיברנו על חשיבות הגבולות, על האיזון העדין בין שמירה על העצמי שלנו לבין פתיחות וקרבה כלפי האחר. אבל כמו שכולנו יודעים, גם עם הכוונות הטובות ביותר והתקשורת הכנה ביותר – החיים במערכות יחסים אינטימיות מזמנים באופן בלתי נמנע גם קונפליקטים, מתחים ואתגרים. זה טבעי ובלתי נמנע, פשוט מעצם העובדה שאנחנו שני יצורים נפרדים עם צרכים, רצונות ודעות לעיתים שונות ואף מנוגדות. ולכן, חלק מרכזי מבניית יחסים בריאים ומיטיבים – הוא ללמוד להתמודד עם המתחים האלו בצורה בונה, מקרבת ומצמיחה.
אני רוצה להתחיל בלומר דבר שנשמע אולי טריוויאלי, אבל חשוב מאין כמותו – והוא שקונפליקטים וויכוחים הם לא בהכרח דבר רע או הרסני. להיפך, לעיתים קרובות הם סימן לקשר חי, דינאמי ומשמעותי. הם מעידים על כך ששני הצדדים מרגישים בטוחים ונוחים מספיק אחד עם השני כדי לבטא את דעותיהם האמיתיות, גם אם הן שונות או אף מנוגדות. זוג שלא מתווכח אף פעם הוא לא בהכרח זוג מאושר – לעיתים קרובות זהו דווקא סימן ליחסים שיש בהם פחד, הימנעות וחוסר אמון. אז קודם כל אני מזמין אתכם לשנות את נקודת המבט על המתחים והקונפליקטים הבין-אישיים – לא לראות בהם איום או כישלון, אלא חלק טבעי ובריא של מסע משותף.
עם זאת, ברור שיש ויכוחים יעילים ובונים, כאלו שמקרבים את בני הזוג ומחזקים את הזוגיות – ויש כאלו שרק הורסים, מרחיקים ופוגעים בקשר לאורך זמן. ההבדל המרכזי ביניהם, על פי התובנות והניסיון שצברתי, טמון בעיקר בצורת התקשורת במהלך הוויכוח. כלומר האם בני הזוג מצליחים, גם בלהט הרגשות והמחלוקת, לשמור על יחס מכבד ואמפתי אחד כלפי השני – או שהם מידרדרים לאלימות מילולית, האשמות, ביקורת והשפלות הדדיות.
לכן הדבר הראשון שאני ממליץ תמיד לזוגות ומשפחות במצבי קונפליקט – הוא לקבוע יחד "כללי ברזל" לתקשורת בזמן ויכוח, ולהקפיד עליהם בדבקות. למשל, להתחייב אף פעם לא להשתמש בקללות או כינויי גנאי, לא להעלות חטאים או כשלונות מהעבר, לא לאיים על הקשר עצמו או להטיח האשמות. אלא תמיד לדבר מתוך ה"אני" – להתמקד ברגשות, מחשבות וצרכים שלנו, מבלי לתקוף או "לתייג" את האחר באופן שיפוטי. במקום "אתה אנוכי ולא אכפת לך ממני" – ננסה "אני מרגישה לא רצויה ולא חשובה כרגע". זה נשמע אולי סמנטי, אבל אני ראיתי איך שינויים קטנים כאלה בניסוח יכולים לחולל פלאים בהרגעת הרוחות, במניעת הסלמה ובפתיחת ערוצי הידברות.
כלל חשוב לא פחות הוא לעולם לא להמשיך ויכוח כשהרוחות מתלהטות מדי. ברגע שאנחנו מרגישים שאנחנו או בן/בת הזוג שלנו "מאבדים את זה", שהדיון מתחיל להיות צעקני, אגרסיבי או פוגעני – זהו הרגע לקחת פסק זמן. להפסיק הכל, לנשום, להירגע, ורק כשנחזור לאיזון – להמשיך את השיחה ממקום רגוע יותר. זה אולי נשמע קשה, במיוחד אם התרגלנו לסגנון מסוים של ויכוח – אבל מניסיוני, התרגול של מיומנות זו לאורך זמן עושה את כל ההבדל. הוא מונע מצבים שבהם דברים נאמרים בעידנא דריתחא, נזקים שקשה מאוד לתקן בדיעבד.
מעבר לזה, טיפ חשוב שאני תמיד נותן לאנשים שרבים בתדירות גבוהה – זה לשמור על מינון וחלוקה נכונה של זמני קונפליקט וזמני קרבה. לדאוג שתהיה זמינות, גם ברמה הפיזית וגם הרגשית, לפעילויות משותפות מהנות, לשיחות קלילות, לביטויי חיבה – שלא כל האינטראקציה תתמצה בריב והתמודדות עם בעיות ואתגרים. לפעמים די בכמה דקות ביום של איכות של זוגיות, בלי טלפונים והסחות דעת – כדי להזכיר לעצמנו שמעבר לכל המחלוקות, יש בסיס של חברות, שותפות ואהבה שמחברת בינינו. ומהמקום הזה של חיבור, הרבה יותר קל למצוא פשרות ופתרונות לקונפליקטים כשהם מגיעים.
ולבסוף, כלל הזהב שלי להתמודדות עם ויכוחים בזוגיות נוגע לא רק לאיך רבים, אלא גם על מה רבים. והוא – לוודא שמתחת לכל ויכוח על פרטים הקטנים, עומדים ערכים ורצונות משותפים עמוקים ומוסכמים. למשל, זוג יכול להתווכח שעות על איך מחלקים את עבודות הבית או מחנכים את הילדים – אבל אם שניהם יודעים ומסכימים שבבסיס הם רוצים בית מסודר ומשפחה מלוכדת, יהיה הרבה יותר קל למצוא דרכים יצירתיות לגשר על הפערים. לעומת זאת אם כל ויכוח מעלה שוב ושוב מחלוקות עקרוניות ביחס לתפקידי המגדר, לחלוקת הכוח בזוגיות או לערכי הליבה שעומדים בבסיס הקשר – כנראה שיש צורך בשיחה עמוקה יותר, אולי גם בעזרת איש מקצוע, כדי לברר אם בכלל יש בסיס משותף מספיק להמשך הדרך.
מה שאני מנסה לומר הוא שקונפליקטים ואתגרים בין-אישיים אינם אויב שצריך להימנע ממנו בכל מחיר. הם חלק בלתי נפרד, ואפילו נחוץ, מכל קשר קרוב ומשמעותי. מה שמשנה זה איך אנחנו בוחרים להתייחס אליהם – אם נראה בהם מכשול שבסופו מרחיק, או שנלמד לנצל אותם כהזדמנות לחיבור עמוק יותר, להבנה וצמיחה הדדית. וזה בסופו של דבר תלוי רק בנו, ביכולת שלנו להתבונן, להקשיב, ולבחור שוב ושוב בדרך של כבוד, חמלה והכלה.
קדימה, בונים יחד, נשארים יחד. בונים נכון.
