בפרק הקודם התחלנו לדבר על התהליך של שיקום מערכות יחסים שנפגעו, על הצעדים הראשונים בכיוון של יצירת תקשורת כנה, הבעת חרטה, ובניית אמון מחודש דרך מעשים עקביים של קירבה ואכפתיות. אבל בהמשך לזה, אני רוצה לגעת בעוד נדבך חשוב בבניית יחסים בריאים ומקדמים – והוא הנושא של גבולות. כי רק כשנדע להציב גבולות נכונים, כאלו שמכבדים גם את הצרכים שלנו וגם של הסובבים אותנו – נוכל לייצר קרבה אמיתית ובת-קיימא, שמזינה את שני הצדדים.
אני חושב שנקודה זו חשובה במיוחד עבור אנשים שהתמודדו עם אגרנות, כי לעיתים קרובות דפוסי ההתנהגות שאפיינו אותם יצרו יחסים מעורבים ולא ברורים מול הסביבה. למשל, הבית העמוס והמוזנח הפך לא פעם לשטח פתוח שבו בני המשפחה נכנסו ויצאו כרצונם, לקחו או זרקו חפצים בלי רשות, ופלשו למעשה לפרטיות ולמרחב האישי. או לחילופין, האגרן עצמו חצה גבולות של אחרים, השתמש בכסף ובחפצים שלהם בלי להתחשב ברצונותיהם. כך נוצר לא פעם בלבול וטשטוש בין ה"שלי" ל"שלך", חוסר הפרדה בין צרכים ורצונות. ומתוך הכאוס הזה צמחו פעמים רבות קונפליקטים, כעסים ותחושות של ניצול או פגיעה.
לכן, כחלק מתהליך ההחלמה וההתפתחות האישית, אנחנו חייבים ללמוד מחדש את אומנות הגבולות. קודם כל, עלינו להתוודע אל עצמנו – מה הצרכים הפיזיים והרגשיים שלנו, מה חשוב לנו, מה אנחנו מוכנים או לא מוכנים לקבל מהסביבה. זהו תהליך שדורש הרבה כנות עם עצמנו, ונכונות להתבונן פנימה בלי שיפוטיות. ומתוך ההכרות הזו, נוכל להתחיל לנסח לעצמנו ואחר כך גם לאחרים, בצורה ברורה ומכבדת, מהם הגבולות שאנחנו צריכים כדי להרגיש בטוחים ושלמים בתוך מערכות היחסים.
למשל, זה יכול להתבטא בדברים גשמיים וממשיים, כמו לבקש מבני הבית לא להיכנס יותר לחדר השינה שלנו ללא רשות, או להגדיר מראש איזה חלקים מהכנסתנו אנחנו מייעדים לעצמנו ולא לצרכים משותפים. אבל זה גם יכול להיות עדין יותר – כמו לבקש מהילדים לא לבקר את הבחירות או ההעדפות האישיות שלנו, או לומר בכנות לבן/בת הזוג כשאיננו פנויים רגשית לתמוך בהם ברגע נתון כי אנחנו זקוקים קודם לזמן לעצמנו. וכמובן, מהצד השני, עלינו לתרגל לזהות ולכבד את הגבולות שהאחרים מציבים לנו – להימנע מלחטט, להתערב או להציק כשהם מבקשים מרחב, להימנע מלכפות או לצפות שיענו על הצרכים שלנו על חשבון עצמם.
אני יודע שלפעמים התהליך הזה יכול להרגיש מלחיץ ומאיים, במיוחד אם אנחנו רגילים ליחסים של התמזגות וטשטוש גבולות. יכולה להיות תחושה שעל ידי הצבת גבולות אנחנו מרחיקים או פוגעים באנשים שאנחנו אוהבים. אבל האמת היא ההפך הגמור. רק כשיש גבולות בריאים, מוגדרים ומוסכמים – כל אחד יודע היכן הוא עומד, מרגיש מוגן ובטוח, ויכול לבטא את עצמו ואת אהבתו בצורה חופשית. דווקא מתוך ההפרדה הברורה בין "אני" ל"אתה", מתאפשרת קרבה אמיתית – כזו שבה כל אחד מכיר בשלמות ובערך של האחר, ובוחר להתחבר מרצון ולא מתוך התמזגות או תלות.
לאורך הזמן, אם נתמיד בתרגול הזה, אני מאמין שנוכל לבנות יחסים שמעצימים ומחזקים באמת את כל הצדדים. יחסים שבהם כל אחד יכול להיות הוא עצמו במלואו – על שלל הצרכים, הרצונות, וגם הפגיעויות שלו – ועדיין להרגיש אהוב ונתמך. מערכות יחסים שהן לא כלא או מחנק, אלא בסיס בטוח שממנו כל אחד יכול להמריא רחוק יותר, לחלום ולהגשים את עצמו, ביודעו שיש לו תמיד מקום חם ומזין לחזור אליו. ושכל הישג וצמיחה של כל פרט יהיו גם מקור לשמחה ולגאווה משותפת של כולם.
