הבת שלי אגרנית כפייתית

הבת שלי אגרנית – איך מתמודדים? 

שירה, בתנו הבכורה, החליטה שעם סיום השרות הצבאי שלה לא תחזור להתגורר אתנו בצפון, היא תנסה את מזלה בתל אביב בעיר שיש לה סיכוי גבוה יותר למצוא עבודה מכובדת ומכניסה מאשר בעיירה בצפון. חשבנו שהיא אכן פועלת בצורה הגיונית. באמצעות אתרים באינטרנט ניסתה שירה למצוא מקום עבודה ואכן מצאה משרה של מזכירה בחברת שי פינוי די. לאחר ראיון עם מנהל החברה סוכמו התנאים, שעות העבודה, ימי העבודה בשבוע והשכר שהם מציעים עבור המשרה. שירה התלהבה. מיד החלה בחיפוש אחר דירה או חדר להשכרה. המחירים הגבוהים הבהילו אותה אבל לא הייתה לה הרבה ברירה. לבסוף שכרה שירה עם שני דיירים נוספים דירה בת שלושה חדרים כשהיא קיבלה חדר ושני השותפים גרו בחדר השינה. את החדר השלישי ייעדו לחדר אירוח.

שירה מאושרת?

בכל שיחת טלפון סיפרה שירה כמה היא מאושרת, כמה העבודה בחברה מעניינת והאווירה נעימה והיא אפילו תכננה ללמוד מקצוע כלשהו בשעות הערב. חיים נפלאים. במשרד החברה למדה להכיר את קשיי החיים בעיר הגדולה ועל מספרם הרב של חסרי דיור ובעיקר על אגרנים כפייתיים. החברה בה עבדה היא אחת החברות במרכז המקצועיות והמתמחות בתחום פינוי דירות, מחסנים מקלטים ועוד מהגרוטאות שאגרנים כפייתיים ממלאים אותם. עברו מספר חודשים ושני שותפיה של שירה לדירה החליטו לצאת ממנה ושירה נשארה לבד בדירה הגדולה שכל עלות השכירות עליה. אמנם משכורתה הייתה יפה ואפשרה לה לחיות חיים נוחים היא הספיקה לתשלום שכר הדירה עבור החדר שלה, עבור קניית ביגוד ולצרכי כלכלה אבל לשלם ממשכורת אחת כל כך הרבה שכירות בזה היא לא עמדה.

בעל הדירה לא הצליח לאייש אותה בדיירים חדשים ודרש משירה לשלם את שכר הדירה עבור כל הדירה או לחלופין לעזוב אותה. לא מספיק צרת השכירות גם בעלי החברה אצלם עבדה כמזכירה החליטו שאין להם צורך במזכירה והודיעו לה על הפסקת עבודה בסוף החודש. שירה על כל מטלטליה מצאה עצמה על ספסל בגן ציבורי בלב תל אביב. הכבוד העצמי שלה לא אפשר  לה לספר לנו את הדבר היא תמיד יכלה לחזור לעיירה בצפון אבל היא לא רצתה. הבית היה תמיד פתוח עבורה. את רעיון הלימודים ביטלה. אין לה במה לשלם את שכר הלימוד. היא לא מצאה עבודה חדשה שתהיה גם מעניינת וגם עם משכורת סבירה. כל מה שנותר לה זה לחיות ברחובות תל אביב להתקיים מקצת הכסף שנשאר לה.

המפגש ששינה הכל

באחד הלילות פגשה שירה אישה וגבר, שניהם הומלסים שגרים ברחוב ולפרנסתם קיבצו נדבות ואספו גרוטאות וחפצים שנזרקו לרחוב. את הלילות העבירו בבניין נטוש במרכזו של גן ציבורי ואליו הם העבירו את כל מה שאגרו. שירה נהגה לדבר אתנו כמה פעמים בשבוע ולספר על שביעות רצונה מהעבודה במשרד, מהדירה המושכרת עם השותפים ושהיא בקרוב מאוד תירשם ללימודים הדבר היחיד שנותר לה זה לבחור מה ללמוד. לא חשדנו בדבר. הרי אם הייתה  מספרת לנו היינו עוזרים לה עד שתסתדר. לאחר אין ספור תירוצים של שירה מדוע היא אינה מגיעה לביקור בבית החלטתי שאני אעשה לה הפתעה ואבוא  לבקרה בתל אביב. הגעתי לעיר הגדולה וצלצלתי לשירה, לא היה מענה. אחר כך צלצלתי למשרד החברה בו עבדה ושם נעניתי ששירה לא עובדת אצלם כבר כמה חודשים.  לקחתי מונית ונסעתי לכתובת הדירה שבה שכרה שירה חדר. כל הדרך עברו לי מחשבות רעות בראש. לא ידעתי כמה זמן הנסיעה אורכת והיא אכן לא הייתה ארוכה הגענו לכתובת. עליתי במדרגות לקומה שנייה בה אמורה הייתה להיות דירתה של שירה. דפקתי על דלת הכניסה שנפתחה על ידי אישה מבוגרת שלא דיברה עברית ולא הבינה מה אני רוצה.

בעזרת שכנה שתיווכה ביננו הצלחתי להבין שאת הדירה היא השכירה מבעל הבית ושהדירה עמדה זמן מה ריקה ולא היו בה שוכרים. המחשבות בראשי התרוצצו ולא ידעתי מה עלי לעשות. נזכרתי שלשירה הייתה חברה מהצבא שגרה על יד דיזנגוף סנטר. החלטתי לנסות את מזלי ולחפש את שירה דרכה. את החברה לא מצאתי אבל את שירה כן. היא ישבה על המדרכה לפני הכניסה לקניון, קופסת פלסטיק לידה והיא קיבצה נדבות. הייתי בשוק. ניגשתי אליה והיא חיבקה אותו ובכתה. בגדיה היו מלוכלכים ומוזנחים.

נכנסנו לקניון וקניתי לה מכנסים, חולצה, נעלים וסוודר. ישבנו במסעדה והיא החלה לספר על מה שעבר עליה בחודשים האחרונים. לשאלתי איפה היא גרה היא סיפרה לי על הבית הנטוש. מאיפה היא משיגה כסף היא הסבירה שמקיבוץ נדבות. הבנתי מיד הבת שלי אגרנית כפייתית.

המראה שלא אשכח לעולם…

המראה בבית הנטוש היה מזעזע. בדלי סיגריות על הרצפה השבורה ומה שנותר  ממנה היה שחור ולא ראה מים שנים רבות. המזרנים עליהם ישנו היא וחבריה הסריחו מריחות של אלכוהול ובירה ובכל הבית היו גרוטאות וחפצים ששירה וחבריה אספו. בנוסף היו מפוזרים מזרקים לשימוש בסמים. עזבתי את המקום בבכי וכל גופי רעד. הבת שלנו הפכה להיות חסרת בית גרה ברחוב בתנאים לא תנאים. גם לא הבנתי איך הרשות המקומית משאירה אותם לגור בבית נטוש במרכז גן ציבורי בו מבלים הורים עם ילדים קטנים. שיתפתי את בעלי במצב. לעצתו נשארתי בתל אביב, שכרתי לעצמי חדר בבית מלון, הצעתי לשירה להצטרף אלי וקיבלתי סירוב. היא לא עוזבת  את חבריה. לאחר מקלחת מרעננת שוחחתי שוב עם בעלי וישבנו לטכס עצה מה לעשות בקשר לשירה.  למחרת ניסיתי להשפיע על שירה לחזור איתי לצפון מה שנתקל בסירוב מוחלט היא גם לא הסכימה לקבל ממני כספים כדי לשוכר חדר או דירה. היא החליטה להישאר עם החברים ולהמשיך בעיסוקיה. לי הדבר לא נראה והחלטתי לפנות למשטרה ולמחלקת הרווחה של העירייה. במחלקת הרווחה נעניתי ששירה אינה תושבת העיר ולכן אינה זכאית לקבל הטבות המגיעות לאזרחי העיר. מהמשטרה נמסר לי שכדי לפנות את החבורה מהגן הציבורי צריכה להתקבל תלונה.  בצר לי הגשתי תלונה והמשטרה הגיעה למקום. כל יושבי הבית הנטוש הועלו על ניידת והוכנסו למעצר בתחנת המשטרה. זו הייתה סיטואציה הזויה הבת שלי אגרנית כפייתית הוכנסה לניידת ולמעצר על סמך תלונה שלי. למחרת הוציא שופט המעצרים צו להארכת המעצר שלהם לעוד יומיים.

שי פינוי דירה הצילה אותנו!

בזמן ששירה וחבריה היו במעצר הרשות המקומית הזמינה את חברת שי פינוי דירה כדי לפנות את הבית הנטוש ולזרוק את כל מה שנמצא בתוכו למזבלה. הייתי נוכחת בפינוי רציתי לוודא שלא יישאר דבר ממה שנאגר ואוחסן בבית. מה שלא לקחתי בחשבון הוא שהעירייה תחליט להרוס את הבית ולהרחיב את הגינה הציבורית. על הפינוי וההריסה של המבנה הייתה השגחה של המשטרה שעשתה את עבודתה יחד עם חברת שי פינוי דירה. החברה שזו מומחיותה עשתה את העבודה בצורה יעילה ומהירה. פינתה את כל הגרוטאות שנאספו, את פסולת הבניין הנטוש. שירה וחבריה השתחררו ממעצר אחרי שחתמו על התחייבות שלא  לעסוק באגירת גרוטאות ושלא לפלוש לבתים או מבנים שישמשו אותם. שירה גם החליטה באותו מעמד לחזור הביתה לצפון ולנסות לבנות מחדש את חייה.



אל תתאמצו

לחצו לחיוג מהיר

התחל שיחה
צריכים עזרה?
שלום,
איך אוכל לעזור לך?
Call Now Buttonהתקשרו עכשיו