אחות שלי אגרנית כפייתית

 

קצת על המשפחה

אחותי ואני גדלנו בבית טוב, בסביבה טובה, חינוך היה מעל הכל במשפחה. למדנו בבתי הספר השכונתיים והצלחנו בלימודים. אבי היה הבעלים ומנהלה של שי פינוי דירה, חברה לפינוי דירות, מחסנים ומקלטים, מסיבות שונות ואמי אחות במרפאת קופת חולים כללית. לא חסר לנו דבר. כל מה שהינו צריכות קיבלנו. חום, אהבה, פרגון, בגדים אוכל ומה לא. הבעיות החלו כשאחותי, שמבוגרת ממני ב-8 שנים התגייסה לצבא. באותה תקופה היה גבול הצפון חם ולא אחת נשלחה רקטה לכיוון יישובי הצפון.  אחותי שרתה, ביחידה מיוחדת, בתפקיד סודי בגבול הצפון ולא אחת חוותה את ירי הטילים. בתחילה עוד לא הראתה סימנים של מצוקה אבל עם הזמן התנהגותה השתנתה. מפקדיה טענו שהפכה אלימה מילולית בצורה שלא ידעו  קודם לכן, חוסר הסבלנות שלה כלפי הסובבים אותה בלט במיוחד. כעבור מספר חודשים בצבא נגשה אחותי לקב"ן וביקשה להשתחרר מהצבא ועל פי הוראותיו היא אכן שוחררה. המצוקה שלה הייתה גדולה. הורינו שהיו עסוקים בחיי היום יום לא שמו לב עד כמה המצוקה גדולה. מצבה של אחותי הלך והידרדר. אחותי לא מצאה את עצמה והחלה להתרועע עם קבוצת חסרי בית, הומלסים, עד שהפכה בעצמה לדיירת רחוב. לפרנסתם היו חברי הקבוצה אוגרים דברים שמצאו בערימות הזבל או על יד בתים שפונו. אבי שהיה קרוב לחפצים אלו מתוקף תפקידו ופינה דירות לא מעטות של אגרנים כפייתיים, הבין את גודל האסון שנפל על המשפחה.

אגרנות היא מחלה רצינית

כל הדרכים וניסיונות השכנוע של הורי לא עזרו. אחותי לא הקשיבה. בצר להם פנו הורי למשרד הביטחון לנסות ולקבל עזרה דרכם. הרי מצבה של אחותי התדרדר בעת השירות הצבאי.  ההורים שלנו עמדו לצידה של אחותי. תמכו בה. העניקו לה את כל מה שהייתה צריכה ושום דבר לא עזר. אימא העלתה לראשונה את הרעיון שאולי אחותי לקתה בהלם קרב. לאחר שיחות מרובות והתכתבויות בין הורי לשלטונות הצבא הוזמנה אחותי לאבחון אצל הפסיכיאטר הראשי של הצבא. האבחון לא היה לאחותי קל. היא נשאלה שאלות מביכות ולא רלוונטיות ובכל פגישה כזו היא נשבעה שלא תשוב לפגישה הבאה. אבל חזרה בעקבות שכנוע של הורינו. אחותי הייתה בסך הכל בת 20 וכל החיים לפניה. הפסיכיאטר הראשי הכריז שאחותי היא לא הלומת קרב. הצבא מצדו מחפש בכל דרך אפשרית לדחות את הפניות כדאי להימנע מתשלום קצבאות והחייל מהצד השני מרגיש שהוא נענש פעם שנייה. אחותי הרימה ידיים וחזרה להתרועע אם חבריה חסרי הבית. מצבה הלך והידרדר. הם ישנו בגנים ציבוריים על הספסלים, הם ישנו במקלטים בבניינים משותפים בכל פעם במקום אחר עד שוועד הבניין היה דואג לגרש אותם.

ההורים ניסו הכול!

הורי שרצו בטובתה של אחותי החזירו אותה הביתה, מה שהתברר מאוחר יותר כטעות, והיא החלה להכניס לבית את כל החפצים אותם אגרה. פעם היא הביאה טלוויזיה שמצאה ברחוב, פעם נוספת ערימת בגדים שהושלכו ברחוב וכך בכל פעם החדר שלה הלך והתמלא. משעלה החדר על גדותיו עם כל פריטי האגרנות של אחות היא פנתה לחדר שלי ואחר כך למקומות נוספים בבית עד שהמצב היה כזה שלא ניתן היה לזוז בתוך הדירה. בכל פעם שהדבר הועלה בשיחה בינה ובין הורי הוויכוח הבריח אותה מהבית וכמה ימים היא לא חזרה ונשארה לחיות ברחוב. מה שגרם לה בדרך כלל לחזור זה הרעב. החבורה הייתה גונבת אוכל בכל מיני מקומות. לפעמים בעל מסעדה כלשהי שריחם עליהם היה נותן להם אוכל. לאחותי הייתה האפשרות לחזור הביתה וכך היא נהגה עד הפעם הבאה. לאחר שלהורי נמאס. לא ניתן היה לקיים חיי משפחה נורמליים. אף אחד מבני המשפחה המורחבת לא הגיע  לביקור הם הרגישו שעליהם לקבל עזרה מהמוסדות המוסמכים.

כאמור אמי עבדה כאחות בקופת חולים ובייעוץ שקיבלה החליטו הורים לאשפז את אחותי בבית חולים לחולי נפש כדי לטפל בבעיות שלה. בזמן האשפוז הביא אבי את צוות החברה שלו כדי לפנות את הדירה מכל הגרוטאות שהצטברו בה על ידי אחותי.

כמויות של חפצים – לא יאומן כמה!

כמויות הגרוטאות שהצטברו בדירה היו בלתי מובנות. היא ידעה לסדר את הדברים שהביאה בצורה יפה כך שהכמות לא נראתה בעין כגדולה. בלי למיין החליט אבי לזרוק הכל במזבלה ולהכין את הבית שוב למגורים ולרווחת המשפחה. תקופת האשפוז של אחותי עשתה לה רק טוב. היא סיימה את תקופת האשפוז עם חיוך על השפתיים מה שלא היה נראה עליה מיום שחרורה מהצבא. היא חזרה הביתה, לחדרה, הופתעה שכל החפצים שאגרה נעלמו והבטיחה להתנהג כבת משפחה. כדי שלאחותי לא יהיה הרבה זמן פנוי החליט אבי להציע לה לבוא ולנהל את משרד חברת שי פינוי דירות תמורת משכורת נאותה, בכלל לא קטנה, והיא הסכימה בשמחה. קיבלנו את אחותי בחזרה לחיינו. אבא ואחותי ניהלו את החברה, אימא המשיכה את עבודתה כאחות בקופת חולים ואני המשכתי ללמוד בחטיבה העליונה של בית הספר התיכון. הכל חזר לקדמותו. בעלי המקצוע אמרו להורי שההתמכרות לאגרנות יכולה  לחזור אף שהיא נגמלה מכך.

מסתבר שאגרנות היא בעיה שכיחה יותר ממה שחושבים…

בעבודתה נתקלה אחותי באספנים כפייתיים שאת דירותיהם פינתה החברה שלהם. רק אז היא הבינה את גודל הבעיה שהייתה בה. את האופן בה  פונו דירות ממצבור הגרוטאות שהוכנסו בכל פינה בבית. היא הרגישה את ההרגשה שעוברים האגרנים כפי שהיא הרגישה באותה עת. כדי לחזק את אחותי היו לה מספר שיחות עם פסיכולוג במשך השנה. אז היה סבב נוסף של ירי טילים בצפון, מה שהחזיר לאחותי את המצב בו הייתה כששירתה בצבא. מצבה הלך והידרדר. היא סירבה לקום בבוקר ולהגיע עם אבא למשרד. הזניחה את עצמה ואת סביבתה והאחות שלי הפכה שוב להיות אגרנית כפייתית. הורי שהחליטו לשים קץ לתופעה לא הכניסו יותר את אחותי לדירה והיא פנתה לחפש מקומות אחרים להתגורר בהם עד שהיגיעה לבניין נטוש ובו מספר רב של חסרי בית שעסקו כולם באגירת חפצים מהרחוב. בתחילה ניסו למכור אביזרים שונים כדי לאסוף כסף עבור אוכל ומשלא צלח הדבר פשוט מילאו את הבניין בדברים שאפילו להם כבר לא היה מקום לגור במקום. במשך היום היו חברי הקבוצה אוגרים חפצים שונים ופושטים יד כדי לאסוף כסף לאוכל ובערבים היו מדליקים מדורה ויושבים סביבה עם בקבוקי אלכוהול ובירה. כל עוד לא היו למפגע של השכנים המשטרה לא הוזעקה. מרגע שהדבר הפך למפגע הם פונו על ידי המשטרה וחיפשו מקום חדש. ידוע שאין הנחתום מעיד על עיסתו אבל כבת לאב שבבעלותו חברת שי פינוי דירות, אני יכולה להגיד שעל פי מספר שיחות הטלפון שמגיעות הביתה מלקוחות מרוצים החברה של אבי היא אחת החברות הטובות בארץ, בעל רגישות ללקוחות, עובדיה מקצועיים ברמה גבוהה והעלות הנדרשת כדי לפנות דירה אינה מוגזמת וגבוהה.




אל תתאמצו

לחצו לחיוג מהיר

התחל שיחה
צריכים עזרה?
שלום,
איך אוכל לעזור לך?
Call Now Buttonהתקשרו עכשיו